אתר של עיתונאי ופובליציסט פיני זוהר
  www.pinizohar.022.co.il
פיני זוהר PINI ZOHAR
יום ד', ד’ בטבת תשע”ט
שבעים שנה, קולות המלחמה ההיא מזמן נדמו. אלפים היו למגש הכסף, רק אבן זהה מכסה מעונם. פעם בשנה יושם גם פרח זהה ודגלון קטן, עם סרט שחור, זהה אף הוא. כאן כולם זהים, האלוף והטוראי, הוותיק והניצול שאך ירד מן האוניה, בדמם קבעו את זהותה של המדינה, וסימנו את גבולה המעשי. את מי שלא נפלו אז כמגש הכסף,
14:00 (11/01/18) כתב שטח כתב

הכשרה צבאית / יוסי רנרט 11.01.2017 שבעים שנה, קולות המלחמה ההיא מזמן נדמו. אלפים היו למגש הכסף, רק אבן זהה מכסה מעונם. פעם בשנה יושם גם פרח זהה ודגלון קטן, עם סרט שחור, זהה אף הוא. כאן כולם זהים, האלוף והטוראי, הוותיק והניצול שאך ירד מן האוניה, בדמם קבעו את זהותה של המדינה, וסימנו את גבולה המעשי. את מי שלא נפלו אז כמגש הכסף, וגם שרדו את מלחמות ההמשך, אנו מזהים ברגעי האושר שלהם, בלוותם את נכדיהם אל הבק"ום, ומאוחר יותר כאורחים, במסדרי הסיום, של הקורסים השונים. שבעים שנה, לא עוד שיעורי נשק מחתרתיים בחורשה, ובבתי-ספר בלילות. בפלמ"ח שרו "באור היום ובמחשך", זה אחד ההבדלים המהותיים שבין אז לעכשיו. כאשר סבא כזה זוכה לראות נכד או נכדה שלו, נשבעים אמונים לצה"ל, במגרש מסדרים שטוף שמש, לבו מתרחב מאושר. בצעירותו, גם הוא נשבע אמונים ללא תנאי, ואף למסור נפשו , בקרב לשחרור הארץ. עד יומו האחרון, הוא לא ישכח את החדר החשוך, עם התנ"ך והאקדח, בו הוא נחקר ואחר כך נשבע. שם בחושך, הוא רק שמע את הקולות, הוא מעולם לא ידע, מי היו המפקדים הצעירים, אשר מעבר למסך. שלא כמו בימים השחורים ההם. בהם הלשנות והסגרות, הצריכו חשאיות ודריכות, היום משרתים כולם יחד. לאחר תקופה ארוכה של אפליה בקידום, זכינו. את השמאל ימין, שומעים רק על מגרש המסדרים, אף זאת מפירות העצמאות. סבא כזה משפשף את עיניו, בהגיעו לביקור בעיר הבה"דים בדרום. שבעים שנה עברו מאז, וכמו עברנו פלנטה. לא רק החידושים, גם העברת המידע, לא מזכירה ולו ברמז, את שהיה. היום מנתחים המומחים כל מצב, אחרי ולפני האירוע. הרבה דם נחסך היום, בזכות מודיעין נכון ומיומנות. הלהט לא נולד היום, אך אז לא היו כלים, וזה כל ההבדל. ללוחמים של אז לא הייתה ראייה כוללת, ואיך תהיה ?. רוב הלוחמים זכרו רק את שקרה ממש לידם, לעתים הייתה זו טראומה, ולעתים שמחה. אני הכרתי לוחמים זקנים, שאפילו לא זכרו את תוצאות הקרבות, בהן השתתפו. לוחמי המחתרות המעיטו לדון באשר קרה, וכך הם נשארו, איש בזיכרונותיו, כפי שנצרבו רק בו. זכיתי במשך השנים, לכתוב את סיפוריהם של לוחמי מחתרת לא מעטים. כך הגעתי לתובנות רחבות יותר, מאלה הצרות, של הלוחמים עצמם. דוגמה אחת של יציאה לקרב ללא סיכוי, קיבלתי משני זקנים, שהיו אז נערים נלהבים, בארגון הצבאי הלאומי, הוא האצ"ל. היו אלה משה דולגין ז"ל ויוסף צימרמן , יבדל לחיים טובים וארוכים. כמו בעלי החיים הקטנים בטבע, המנפחים את גופם, כהרתעה, כך פעל האצ"ל , כדי ליצור לעצמו תדמית של ארגון גדול, ובעל יכולות. כמו בצבא גדול, גם האצ"ל הכין תכניות מגירה שונות, לעת צורך. מפקדת האצ"ל לא הציבה אולטימטומים ללא כיסוי. לכל כרוז שהודבק ברחוב, היה מבצע מתוכנן ומוכן לביצוע. פעם נוצר צורך מיידי, לחטוף קצינים בריטים, לצורך מיקוח. אבל מה לעשות, הבריטים התבצרו אז במתחמים מבוצרים, ודרושה הייתה תושיה רבה, כדי לבודד ולחטוף מספר קצינים בריטים, ולאחסנם במקום סתר. לאור ניסיונו בכגון אלה, קיבל הנער הלוחם משה דולגין, הוראת ביצוע. בהתלהבותו, התרכז דולגין יותר בבעיית הפיתוי, ופחות בנושא ההשתלטות. בכישרונו כי רב, גייס דולגין שתי זונות יהודיות, אשר פיתו שניים מלקוחותיהן, להגיע לחוף הים בהרצליה. שני קצינים הגיעו אל החוף, במשוריין עם נהג ושומרים. הקצינים והבנות פנו דרומה על החוף. הנהג והשומרים יצאו מהמשוריין, והתיישבו על החול, ליד קו המים. בחורי האצ"ל היו מזוינים בחוצפה בלבד, נשק לא היה בידם. בתמימותם הם סימנו קו על החול, והחלו בתחרויות ריצה. המסלול עבר ממש ליד השומרים הבריטים. בעוד הקצינים מבלים במרחק, הצטרפו השומרים המשועממים, כצופים בתחרויות. הכוונה הייתה להשתלט על השומרים, ולחכות לקצינים, אשר יחזרו מפעולתם הם. בתמימותו, הורה דולגין לצימרמן, לרוץ קרוב אל השומרים, לחטוף את הסטן שהיה על השמיכה, ולהשתלט בעזרתו, על השומרים. רק בנס, הם נשארו בחיים, וסיפורם התמים עימם. התברר, שהסטן שצימרמן הצליח לחטוף, היה נתון בתוך תיק עשוי מבד ברזנט. מה שהשומרים ידעו, והוא לא, שהסטן היה ריק מכדורים. בחורי האצל התעשתו מהר, גם היותם לבושים בתחתונים בלבד, הקלה עליהם את הריצה אל רכב החילוץ. בדרך הם עוד ניסו בעזרת פטיש קטן, להשתלט על בריטי אחד שהיה במשוריין, אך ללא הועיל. רק תת מקלע סטן אחד ללא כדורים, אשר נלקח שלל, נותר כעד לתמימותם של נערים , אשר עשו מעל ומעבר, כדי שתהיה לנו מדינה. וכמו תמיד, כמספר האנשים אשר השתתפו בפעולה, כך מספר הגרסאות לשאלה, מי זרק אל הטנדר את הסטן המסכן. מה קרה לזונות לא שאלתי, גם צימרמן לא יודע. אבל שמו של משה דולגין ממשפחת הקבלנים, נקשר יותר מפעם אחת, למאורעות החוף בתל-אביב. הוא זה אשר יצא עם אנשיו מצריפין, כדי לעזור לאוניית הנשק אלטלנה, גם רצח שניים מלוחמיו בידי מארב של אנשי חטיבת קרייתי, לא עצר אותו, והוא סייע בחירוף נפש לפצועים שעל החוף. משה דולגין הוא זה אשר בנה בפועל ובהתנדבות, את מוזיאון האצ"ל בתש"ח, על חוף הים ביפו. המוזיאון נקרא על שמו של קצין המבצעים של האצ"ל עמיחי פאגלין, הוא "גידי" האגדי, שהיה במקור, איש הפלמ"ח. כולם זהים בסוף, כמו שכבר אמרתי.קרדיט יוסי רנרט