אתר של עיתונאי ופובליציסט פיני זוהר
  www.pinizohar.022.co.il
פיני זוהר PINI ZOHAR
יום ג', ו’ בתמוז תשע”ח
יגאל מוסינזון ידידי, כתב ב"חסמבה", על המנהרה החשמלית, הרבה לפני שמחבלים התפוצצו כאן במנהרות. כמו סיפורים דמיוניים רבים, המציאות מפיחה חיים בסיפורים ובמטבעות הלשון.
14:46 (07/11/17) כתב שטח כתב

פסוקי השבוע יוסי רנרט 6.11.2017 יגאל מוסינזון ידידי, כתב ב"חסמבה", על המנהרה החשמלית, הרבה לפני שמחבלים התפוצצו כאן במנהרות. כמו סיפורים דמיוניים רבים, המציאות מפיחה חיים בסיפורים ובמטבעות הלשון. בילדותנו הרחוקה לא קנינו צעצועים ומשחקים, את רובם בנינו במו ידינו, שאלו את הזקנים. שתי קופסאות ריקות של חמוצים וחוט מתוח ביניהן, היו הטלפון של פעם, אמרתי חמוצים ? השבוע גם הבנימין אמר. שני דפים ממחברת חשבון, הספיקו אז, כדי לשחק "צוללות", וראו לאן שקענו, אפילו את השנורקל כבר לא רואים. והמיליארדים ? ירדו כאבן במים עזים. השבוע נחקרו מספר מקורבים, אחד מהם חסוי. הנשמות הטובות אשר בינינו, מחכות בקוצר רוח, שהמקורבים יהפכו- מקריבים. מי עוד זוכר, ואיזה ילד יאמין, שאבן שייש קטנה וממורטת, הספיקה אז למשחקי קלאס, היום זו לא קלאסה. ומחבואים , זוכרים ? מי שעומד מלפני מצדדיי ומאחורי הוא העומד, אחת שתיים שלוש. והיום, הכול הפוך. כולם רוצים לעמוד, ולא יודעים מי בסוף המשחק, יישב. וכמו שאמרה אימא, הזהר בני מחבריך, במקום ליפול, הם ילשינו עליך, שמעת, בנימין ?. כאשר אנחנו הבנים שיחקנו "תופסת", הבנות קפצו בחבל, ונזהרו שלא נראה להן את התחתונים. היום כולם מטרידים. מי קנה צעצועים ? ומי חלם על מותגים ? אקדחים בנינו מגרוטאות, וירינו חוליות משרשרות תומכת מזרון. הכול היה מתוצרת הארץ. האחים הגדולים בארגון "הגנה" שמרו בעמדות עם רימונים מתוצרת יו אס איי, לא לא מאמריקה, היו אלה ראשי תיבות של בדיחה באידיש. אותה הגו חרשי הברזל של "ההגנה", אונזערע שטיקעל ארבייט, שמובנה - חתיכת עבודה שלנו. בכול מסגריה אצלנו בשכונה, יצרו חלקי נשק, זה חרט קנים, אחר הכין קפיצים, והיה גם מומחה למרעומים. זרים לא דרכו אז בשכונתנו, ואיש לא הלשין. רק מעטים ממש ידעו, מה תפקידו הסמוי של שומר הגשר. השמירה הביטחונית גם לא איפשרה לזכרים מחוץ לטריטוריה, להגיע לחלוצות בבית ויצ"ו. בבית החרושת לשיני חרסינה, בו עבדה גם יפה ירקוני, לא ידעו הפועלים , מה קורה שם בלילה. רק יצאו עובדי היום, וכבר חמקו ובאו חרשי "ההגנה" . השערים ננעלו וכלבי השמירה האימתניים התרוצצו בחצר. עד אור הבוקר יצרו הבחורים הנאמנים רימוני יד, ויצאו לעבודתם. אף אחד לא גנב ולא מכר נשק לעבריינים.. דוד בן גוריון ביקר כאן בהסתר, ושיבח את גבורתם הכפולה של העושים במלאכה - אתם מסתכנים פעמיים, אמר, החומרים כאן מסוכנים, וגם האנגלים בחוץ, המחפשים אתכם. כדי לממן את קיום המחתרות, נערכו גם מגביות, ולא תמיד, אני חוזר, לא תמיד מרצון. פעולות הרכש כללו שוד בנקים ורכבות כסף, יהלומנים נשדדו לאור יום, ומחסנים של אזרחים ושל הממשלה, רוקנו עד תום. פעם התבקשתי להביא את גיבור האצ"ל עמנואל הלל, לפגישה עם בכירי ההגנה בשכונת בורוכוב. עמנואל השתקן בחר כהרגלו, מקום ישיבה, החולש על הכניסה ומאפשר הימלטות. האמינו לי, גם במסיבות חתונה, לא סטה עמנואל זה מהרגלו. הוא היה ונשאר, לוחם מחתרת בדמו. זהירותו זו היא שאפשרה לו בזמנו, לבצע למעלה מארבעים פעולות סיור, רכש וקרב, מבלי להיתפס. לא רק צבע עורו השחום, הבדיל אותו מהמארחים, אנשי "ההגנה" לשעבר, גם מספר המילים בדקה. היה שונה. בעוד המקומיים חשו חופשיים במעוזם, ודיברו בצרורות, המסתערב מהאצ"ל שקל קול מילה, אשר נורתה חדה ובודדת, כיריית צלף. אחד הנוכחים הזכיר בכעס, את פריצת האצ"ל למחסני סולל-בונה בגבעת רמב"ם, והוצאת חומרי הנפץ מהמקום. עמנואל קר הרוח, בחר בקפידה את המילים, והודיע בשקט - "אני השתתפתי בפעולה." אחד המקומיים קם מכיסאו והזכיר בצעקה - "גולומב הזהיר את בגין, שלא לעשות זאת שוב". עמנואל הזקן השיב בקולו השקט, המדוד - לקחנו מספיק כדי לפוצץ רכבות ומסילות ברזל, יותר לא היינו צריכים. רבים מלוחמי האצ"ל ולח"י, נותרו שתקנים עד יומם האחרון, וסודם לא נודע. לוחם האצ"ל משה דולגין רב הפעלים, היה בן שמונים ושמונה, עת שכנעתי אותו לדבר. רק ליד קברו הפתוח, נודע למשפחתו, שאני רשמתי מפיו את סיפוריו. בין היתר סיפר לי דולגין, איך הוא קנה חומרי נפץ מהבדואים שבנגב. היום מחזיק משרד הביטחון, קניינים ועורכי דין. הנער משה דולגין קנה נשק עבור האצ"ל מבלי להיות קניין, או עורך דין. לא רק שהוא לא מעל בכספים, אביו הקבלן אף תמך כספית, בחבריו של בנו, לוחמי האצ"ל, פדה אותם ממעצר והעסיק אותם כפועל בניין. סיפורו של דולגין על רכש חומרי הנפץ, נשמע לי כפנטזיה מזרחית. בהזדמנות, אספר לכם איך הוא וחבריו הנערים, חטפו סרג'נטים בריטים לצרכי מיקוח וענישה. אל הבידואים אשר בנגב, הגיעו חומרי נפץ אשר פורקו ממוקשים שהופקרו במדבר המערבי ביבשת אפריקה. אל הפגישה עם המוכרים, הגיעו מטעם האצ"ל, הנער משה דולגין האשכנזי, ונער נוסף דובר ערבית, ושמו מזרחי. הפגישה נערכה בבית אריזה, בפרדס ליד הירקון. בהגיע הנערים, כבר ישבו הבדואים מהנגב סביב לקירות, כולם בלבוש מסורתי, הכולל שבריות וחרבות. דולגין ומזרחי התיישבו על שני ארגזים, שהוצבו שם מראש במרכז החלל. כך הם יכלו לראות רק את היושבים בחזית. המשא והמתן התנהל כהצגת תיאטרון, משה דולגין הוצג בערבית ע"י מזרחי, כשליח מפקדת האצ"ל, שאינו מבין מילה בערבית. הוא עצמו לא קובע דבר, ורק משמש כמתורגמן. קפה לא הוגש שם, אבל כול היתר התנהל כמו בסרט תורכי. הבידואי דרש מחיר לקילו, מזרחי לחש אותו לדולגין, דולגין צחק, והפנה את בוהן ימינו, בכיוון האדמה. מזרחי לחץ, הבידואי הוריד את המחיר, מזרחי לחש, ודולגין צחק. לאחר חמישה סיבובים כאלה, דולגין כבר לא צחק, והסכים למחיר. לא היו שם עורכי דין, לא נרשמו הסכמים, ולא ניתנו דמי קדימה. ביום המיועד, יצאו לדרך מרחוב יעבץ בתל-אביב, לוחמים ולוחמות של האצ"ל , בטנדר עם מיכל לשאיבת ביוב . לנהג, חבר האצ"ל בעצמו, היה אישור נסיעה חופשית בכול הארץ, שכן הוא שאב גם במחנות של הצבא הבריטי. בצוות היה גם הלוחם יוסף שטרית,אחיהם של הלוחמים מאיר ואלי. שהיה מכונאי ונהג מומחה. עד הגיעם ליעדם בנגב, העביר יוסף לחבורה, שיעורי נהיגה. בהגיעם למאהל הבידואי, הוצא הכסף מהמיכל הכפול, חומר הנפץ הועמס במהירות, מרחבה ושוקרון, ויאללה לתל-אביב. לא עורכי דין ולא מקורבים, שני נערים התמקחו, נסעו, שילמו ולקחו. זה הכול.קרדיט יוסי רנרט