אתר של עיתונאי ופובליציסט פיני זוהר
  www.pinizohar.022.co.il
פיני זוהר PINI ZOHAR
יום ש', יג’ בתשרי תשע”ט
תוכן : קורות חיים תמיכה בפליטים הגיוס הדבקת והפצת כרוזים שיטות נוספות המאסר הראשון חקירות השחרור מכלא יפו
13:45 (29/08/17) כתב שטח כתב

משה דולגין בן שמחה וחנה תוכן : קורות חיים תמיכה בפליטים הגיוס הדבקת והפצת כרוזים שיטות נוספות המאסר הראשון חקירות השחרור מכלא יפו נשק בבית הספר מעקב בבית הספר הלשנות והסגרות שיסוי איש באחיו מבצע רכש נשק , על גדת הירקון קורס מפקדים החרמת נשק בראש העין פיצוץ גשרים בין אשדוד ליבנה ניסיון לשחרור אסירים מכלא יפו התקפה על משטרת רמת-גן התקפה על רכבת נוסעים חטיפת קצינים ממלון הירקון ליל ההלקאות חניון רכבים ליד בית הדר שחרור אסירים מלטרון נערות פיתוי חטיפת קצינים בת"א או בנתניה חטיפת הסמלים מבריכת גלי-גיל השגת כלי-רכב ואחריות על נהגים החסנת נשק הדרכת כיתות לוחמות ואימונן בנשק להשלים חומר קניית נשק מבידואים החרמת יהלומים העברת נשק מת"א לחיפה ניסיון לחטיפת מושל מחוז הכנת מוקשים נגד כלי-רכב ורכבות " שרונה ודואר אלנבי פעולת עונשין נגד מפקדי "ההגנה" בחיפה מחנה המעצר בלטרון העברה מלטרון לעתלית אלטלנה גדוד 57 גדוד 52 " כינויים באצ"ל :אליעזר או פיטרדה לוחם ומפקד בארגון הצבאי הלאומי (האצ"ל) סיפור אישי, רשם וערך יוסי רנרט www.tourtelaviv.co.il הרקע להצטרפותי למחתרת: כנער השתתפתי בשיעור מטעם האצ"ל , אשר שינה את מהלך חיי , נושא השיעור היה - טובת המדינה שתקום, קודמת לכל דבר אישי מאז אותו שיעור, ואני כבר סבא רבא , אני פועל בנחישות וברציפות למען המטרה. בימי מלחמתו של האצ"ל בשלטון הזר, הבריטי, סבלנו לא מעט מרדיפות והלשנות מצד "הישוב המאורגן" וארגון "ההגנה". גם בימים הקשים ביותר במעצר ובחקירות, דבק הייתי במטרה שהצבתי לעצמי, להילחם בשלטון הזר הבריטי, אשר הגביל עליית יהודים לארץ ישראל. עם עזיבת הבריטים את הארץ, הצטרפתי עם כל חברי באצ"ל לצה"ל, ונלחמנו באוייב הערבי, לעצמאות ישראל ולהקמת המדינה. קורות חיים נולדתי ב-31.12.27 בבי"ח " הדסה", ת"א – ישראל. עד שנת 1931 גרנו בשכונת "מכבי" הסמוכה ליפו – הורי, שני אחיי, שתי אחיותי ואני , בצריף קטן בן שני חדרים. אבי שמחה עבד כפועל בניין בתחום עבודות-עץ ובהמשך, ריכז קבוצות פועלים לעבודות הבניין, עד שהיה לקבלן בניין מוכר וידוע בעיר ת"א. בתחילת שנות ה-30 עברנו לגור בבנין שאבי בנה בצפון ת"א,ברחוב י.ל. גורדון 6 . למדתי בביה"ס "תל-נורדאו" שהיה ברח' פרישמן שבו למדו גם אחיי ואחיותי: אחי הבכור יעקב , יוכבד, גרונה ושלמה, אני הייתי הצעיר מכולם. ביתנו היה בית מסורתי יהודי, אני הנחתי תפילין עד גיל 16 . המאורעות: בשנים 1936 – 1939 ערכו ערביי ארץ ישראל פרעות נגד היהודים בארץ ישראל, במלחמתם בעליית יהודים ארצה. אבי שהיה ציוני בלב ובנפש תרם את רכבו הפרטי להעברת נשק בכל חלקי הארץ. כמו כן תרם כספים רבים לעלייתם של יהודים מהגולה וקליטתם בעבודה (בבניין). באותה תקופה מנעו האנגלים ששלטו אז בארץ, את עלייתם של יהודים ארצה. אחד התנאים שאיפשרו עליה, היה איחוד משפחות. על בסיס התנאי הזה, שלח אבי את אחד מפועליו לפולין, על מנת לשאת אשה בנישואין פיקטיביים ולהביאה ארצה, וכך תווסף עוד משפחה לישראל (נוהג שהיה מקובל באותם ימים). כמו כן העלה אבי את שלושת אחיו, אחותו ובני משפחותיהם ברוכות הילדים מרוסיה. הוא דאג לכל מחסורם ולקליטתם בארץ, על ידי העסקתם בעבודות הבניין. אבא המשיך ותמך בכולם, עד שעמדו ברשות עצמם. בתקופת מלחמת העולם השנייה, המשיך אבי לתרום לעליה הבלתי ליגלית. אחי הבכור יעקב התגייס למשטרה בת"א. אחותי יוכבד התנדבה לשרות הרפואי ב"מגן דוד אדום". אחי שלמה התגייס לנוטרות ואני התגייסתי בשנת 1943 למחתרת "הארגון הצבאי הלאומי" (אצ"ל). תמיכה ב"פליטים" אבי היה יהודי ציוני, יקר ונדיב. מעולם לא שאל אותי על פעילותי המחתרתית למען האצ"ל, בבתים שהוא בנה.אני הייתי מנהל עבודה אצל אבי. הבתים והמחסנים השונים שהוא בנה בדרןם תל-אביב, שימשו לאימוני נשק ולהסתרת חומרי תעמולה ונשק. כמנהל עבודה, העסקתי מספר גדול של חברי אצ"ל מחוסרי עבודה. כשהייתי צריך מספר לוחמים למשימות שונות, נהגתי לקחת אותם מבין העובדים האלה, גם ובעיקר באמצע היום. אבי נהג לשלם להם את שכרם במלואו. הייתה בינינו הסכמה על כך שאין שואלים שאלות. אבי תמיד נתן לי דמי כיס גבוהים ונהג לשים לי בכיסי המכנסיים סכומי כסף. הוא ידע שאני תומך במספר לוחמים "פליטים", שאין להם מקום מגורים קבוע ואין להם כסף. אני הייתי מזמין אותם אל ביתנו או למסעדות, אבי תמיד דאג שיהיה לי כסף לכך. במשפחתנו היו מדי פעם ויכוחים פוליטיים. אחי הגדול יעקב היה נוטר, שוטר, ועזר למשטרה בשמירות על תל-אביב, בהתנדבות. גיסי, יהודה אהרונסון, הנשוי לאחותי יוכבד, היה באצ"ל. אחיותי יוכבד וגרונה, היו בדרך כלל לטובת האצ"ל. אחי שלמה היה ב"הגנה" ואחר כך שימש כ"נוטר" (שוטר עברי במשטרה). הוויכוחים היו לפעמים סוערים ביותר, בפרט בתקופת ה"סזון". אז ב"סזון" פעלו מפקדיו ב"הגנה" של אחי שלמה, ברוחו של בן-גוריון ופקדו עליו לעקוב אחרי ואחר חברי ולהסגיר אותנו לשירות הידיעות של "ההגנה" – ש"י הידוע לשימצה. ברור שההורים סבלו מהמצב הזה. אבי היקר, תמיד היה מפסיק את הוויכוחים ומרגיע את הרוחות. הגיוס פנחס ירדן , חברי לכיתה בביה"ס גאולה, שוכנע על ידי אחיו שהיה בית"רי ותיק, להתגייס לאצ"ל. פנחס שיכנע אותי ויחד התייצבנו בוועדת הקבלה, בביה"ס תלמוד תורה לתימנים, ברחוב קלישר בתל-אביב. התקבלתי לחת"ם (חיל תעמולה). מפקדנו הראשון היה יוסף מטרסו.במסגרת זו למדנו את האידאולוגיה של האצ"ל, נימוסים ודרך-ארץ, על פי כללי ההדר הבית"רי ואהבת ארץ-ישראל. עברתי טירונות שכללה אימוני נשק. בין הפעילויות בחת"ם – הפצה והדבקת כרוזים, חלוקת עיתונים וגיוס כלי רכב עבור הח"ק (חיל הקרב). את כלי הרכב גייסנו על פי הצורך והדרישה: טנדרים , מוניות או מכוניות פרטיות. נהגי מוניות שהסכימו מרצונם להפקיד את רכבם בידינו, היו מוחזקים בידינו בהשגחה, עד לגמר הפעולה. אז גם קיבלו את שכרם. במקרה והרכב היה ניזוק או מושמד בפעולה, היו הנהגים מצהירים שרכבם נגנב ותובעים את חברת הביטוח. אנו הצלחנו לגייס חברים לאצ"ל מקרב תלמדי בית הספר גאולה, בו למדנו. בין החברים הזכורים לי: פנחס פוקסן, אליהו דב שפירא, אליצור ליסמן, יצחק צנשטכר, פנחס בוים, יחזקאל וגנר – נהרג באחת מפעולות אצ"ל ביפו, יהודה כ"ץ – נהרג במשימה צבאית בחיל-האויר, וכן אברהם כנעני – שנהרג בפעולות לכיבוש יפו. הדבקת והפצת כרוזים פעולה זו הייתה בד"כ משימה ראשונה למתגייסים החדשים. חברי הראשון לפעולת הדבקה, היה פנחס ירדן. הדבקנו בעיקר בדרום תל-אביב, פנחס היה מורח דבק ואני הייתי מדביק. את הדבק נהגנו להכין בביתו של אברהם כנעני (שהיה בית לאומי). בפעולות ההדבקה, הצטרפו אלינו גם נושאי כרוזים רזרביים. בפיזור כרוזים מגגות הבתים, נקטנו פעולות השהייה, כדי להרוויח זמן להימלטות. במרתף הבית שלנו, ערכנו ניסויים ופיתחנו מנגנוני שההייה לפיזור הכרוזים. היו לנו "מפתחות גנבים" לפתיחת דלתות יציאה לגגות הבתים. אחת השיטות לפיזור מושהה מגג, הייתה הנחת ערימת כרוזים על לוח קרטון או דיקט מחוץ לגג, וכמשקל נגד הונחה על הלוח בצד של הגג, קופסת פח מחוררת מלאה במים. עד להתרוקנות הקופסה הספקנו לעזוב את המקום. הייתה לנו גם שיטה של פיצוץ מתחת ללוח הדיקט, באחת הפעולות קרתה לי תאונה ונכוויתי בכף היד. במשך שבועיים הייתה ידי חבושה. שיטות נוספות לפיזור כרוזים; במקומות מרכזיים כמו הטיילת על שפת ימה של ת"א. לתוך צינור מתכת, החדרנו כרוזים ומנגנון פיצוץ, לפיזור הכרוזים. את הצינור הטמנו בחול בשעות הלילה. ממנו משכנו חוטי הפעלה באורך 20 מטר, שאף הם כוסו בחול. למחרת, בשעה שכיכר לונדון הנמצאת בטיילת על חוף הים בתל-אביב, הייתה מתמלאת במטיילים, היה המפעיל לוחץ על פעמון ההפעלה והכרוזים היו עפים ומתפזרים לכל עבר בשטח נרחב. את הצינורות האלה ייצרו בבית-המלאכה של האצ"ל. בקבוצה שלי היו תלמידים גם מבתי-ספר אחרים. בכרוז הראשון שהדבקנו, פורסמה הכרזת המלחמה של האצ"ל בבריטים. הכרוז השני הודיע על תחילת שידורי המחתרת – " קול ציון הלוחמת". 1.2.44 המאסר הראשון במהלך ההדבקה ליד קולנוע "אלנבי", נעצרנו חברי יהודה כ"ץ ואני. שני הבלשים הבריטים שעצרו אותנו, הובילו אותנו לתחנת המשטרה שליד כרם התימנים. בחקירה שנערכה במקום, התכחשתי לקשר כלשהו עם הכרוזים. יהודה אמר ששנינו הלכנו לטייל. שני שוטרים בריטים ענקיים, לקחו אותי אל ביתי ברחוב חובבי ציון 47 . היה זה ביום שישי בערב. להזכיר, אצלנו בית יהודי מסורתי. איש במשפחתי לא ידע שאני פעיל באצ"ל. אימי פתחה את הדלת, ראתה את שני השוטרים, התמוטטה והתעלפה. השוטרים ערכו חיפוש בבית, לא מצאו דבר והובילו אותנו לנמל תל-אביב לחיטוי בדי די טי. הוחזרנו לבית המעצר ביפו. למרות קדושת השבת, הביא לנו אבי מזון וממתקים. השאוויש (השומר הערבי) גנב חצי מהאוכל אבל עשה הכול כדי להגן עלינו. באותו זמן הובאה קבוצה גדולה של ערבים עבריינים והוכנסה לחדר שלנו. השאוויש הקצה לנו פינה בחדר ונתן לנו "בורשים" (ערימות סמרטוטים) כמצע לשינה. את הערבים הזהיר מפגיעה בנו וסיפר להם שתפסו אותנו עם נשק, לאחר שהרגנו אנגלים. הערבים כיבדו אותנו והציעו לנו סיגריות מתוצרת עצמית שהיו מגלגלים במקום ומדליקים אותן במצת פרימיטיבי. סירבנו בנימוס וכיבדנו אותם בממתקים שקיבלנו מהבית. האוכל במאסר חולק בקערות פח אישיות, בקערות הוגשו במעורב: ריבה, דייסה זיתים ופיתה. מים היו בכד משותף. חקירות כל יום נלקחנו מבית המעצר לחקירות במרכז הבולשת בדרך יפו. חברי ואני נחקרנו בנפרד. למרות האיומים, הצעקות והאזהרות שייכלאו אותנו לכל החיים, הכחשנו כל קשר לכרוזים. השחרור מכלא יפו: אבי שהיה קבלן אמיד, פעל בקרב קציני משטרה יהודים, כדי לשחרר את חברי ואותי. לאחר שנתן שוחד בסך ארבע מאות לירות עבורי ועבור יהודה כ"ץ, שוחררנו. בבית ניסו להניא אותי מחברותי באצ"ל. כמובן שלאחר שהשתחררנו מהמאסר, המשכנו לשרת בחת"ם (חיל תעמולה). בגלל המאסר, נעדרנו חברי ואני במשך חמישה ימים מהלימודים בבית הספר "גאולה", לחברים סיפרנו שטיילנו בצפון הארץ. כדי לפזר כרוזים בחצר בית הספר, נהגנו לצאת מהשער באמתלה שכדור משחק עף החוצה. מבחוץ השלכנו לחצר בית-הספר, כרוזים שהוטמנו שם מראש. נשק בבית הספר בימים בהם תוכננו שיעורי נשק לאחר הלימודים, היו מגיעים לקרבת בית הספר מחסנאים של האצ"ל ומוסרים לנו אקדחים, אותם הטמנו בילקוטים וכך נהגנו לשבת בכיתה. לאחר שיעורי הנשק באחד מבתי הספר, היינו מחזירים במקום את האקדחים. באותה תקופה נהגנו גם להתאמן בפרדסי פתח-תקווה. מעקב בבית הספר בכיתות הגבוהות, היו מספר תלמידים שהיו מדריכים ב"הגנה" הם חשדו בנו ונהגו לחטט בכיסי המעילים שלנו, שהיו תלויים על ווים במסדרונות. על כן שמנו בכל הכיסים סכיני גילוח ללא עטיפות. בהמשך, ראינו שני מדריכים ב"הגנה" כשאצבעותיהם חבושות. לימים, גורשנו מבית הספר משום פעילותנו באצ"ל. הלשנות והסגרות באחת מעצרות העם שהתקיימו באולם קולנוע מוגרבי, התמקמנו חברי ואני, בתאים ביציע משני צדי האולם, כדי להשליך אליו כרוזים. הדובר באסיפה היה בן-גוריון שקרא להורים להלשין על ילדיהם ולילדים להלשין על הוריהם, ולהסגירם על פעילות במחתרת. בעוד זה מדבר, השלכנו לאולם את הכרוזים ורצנו במדרגות של האולם, כדי לתפוס כרוז כמו כולם. היה זה בתקופה ש"הועד הלאומי" – בן-גוריון ומשה שרת, נהגו לשאת בקולנוע מוגרבי ובאולמות אחרים, נאומי הסתה הידועים לשמצה נגד אנשי האצ"ל, בהם הורו להלשין על כל "חשוד" בהשתייכות לאצ"ל או ללח"י. מנהלי בתי-הספר נצטוו לגרש את התלמידים ה"חשודים". בעקבות ההוראה הזו, גורשנו קבוצת תלמידים מביה"ס התיכון "גאולה", וזאת לקראת סוף שנת הלימודים השישית. בהמשך, נאלצנו חברי ואני להמשיך את לימודינו בשיעורי ערב במכללה הפרטית: LONDON METRICOLATION בנוסף, הורה בן-גוריון "האחד בדורו" למעבידים, לגרש ממקומות העבודה כל מי שמשתייך לאחת מן המחתרות. כל זאת על רקע מלחמת העולם השנייה (1939 – 1945 ) , בה הושמדו בשואה, שישה מיליון יהודים, והמאמצים הכבירים שנעשו במטרה להעלות לארץ את ניצולי השואה, לעזור בקליטתם ולסייע להם להקים את ביתם בארץ. שיסוי איש באחיו , הסזון אחי הגדול ממני בשנה וחצי, שירת ב"הגנה" ונדרש על ידי מפקדו לעקוב אחרי ולמסור לו על מעשי ומעשי חברי. בלילה אחד הגיעה לביתי קבוצה גדולה של חברי "ההגנה", כדי לעשות בי שפטים, ומי יודע מה עוד....... וכך נכתב על כך בעיתון "הארץ" סוכל נסיון חטיפה בתל-אביב נסיון לחטיפה נכשל אור ליום ו בתל-אביב. הדבר אירע בשעה שלוש לאחר חצות הלילה. קבוצה ובה כעשרים צעירים באה לבית הקבלן יעקב דוגלין, (השיבוש במקור) הגר בקומה ג' שברחוב חובבי ציון 47. הצעירים, שהיו מזויינים במקלות, שאלו את מר דוגלין היכן נמצע בנו משה, הם הוסיפו, שלפי הידוע להם שוחרר הבן מלאטרון לפני זמן-מה ועתה הוא מתגורר בבית אביב והוא דרוש להם. האב ענה שהבן עודנו עצור בלאטרון. הצעירים, כשראו כי נכשלה מזימתם לחטוף את משה, התנפלו על בנו השני של מר דולגין בשם שלמה, הם חטפוהו וירדו עמו בחדר המדרגות, תוך הכאות. הצעיר נאבק עימהם והצליח להימלט ולברוח. הצעירים חיפשו אחריו, אולם כשלא הצליחו לגלותו, הסתלקו בהשמיעם איומים 2.4.45 מבצע לרכש נשק, על גדת הירקון במגרשי התערוכה בתל אביב, היו סדנאות של הצבא הבריטי. האצ"ל רצה לפרוץ למחנה כדי לשדוד נשק. בעת הפעולה הייתי צעיר מאד, נלקחנו לשמש כ"סבלים" בניסיון להחרמת הנשק. באותה עת היינו חברי ואני, פעילים באגודה הימית "זבולון". פעילות זו הייתה כיסוי לחברות שהייתה לנו עם חברי אצ"ל שבאו ממקומות שונים, ולא רק מבית הספר "גאולה". במבצע זה, השטנו את הסירות שלנו על הירקון ועגנו מול המחנה המותקף. הכח שחדר למחנה, התגלה והותקף ביריות. שני לוחמים נפצעו קשה. הלוחמים והפצועים עלו על הסירות ויחד נסוגונו אל שבע טחנות. את הפצועים פינינו על אלונקות לתל-בנימין ברמת-גן. בשעות הבוקר, הוזעק פרופ' מרכוס לרמת-גן, הוא הצליח להעביר את הפצועים דרך מחסום של הצבא הבריטי ליד שרונה, ולהביאם לניתוח בתל-אביב. במבצע זה וברבים אחרים, השתתף גם מרדכי אלקחי, שנפצע ונלכד ב"ליל ההלקאות" והועלה לגרדום יחד עם יחיאל דרזנר ואליעזר קשאני, שנלכדו עמו. עמם הועלה לגרדום גם דב גרונר, שנפצע ונלכד בהתקפה על משטרת רמת-גן. פנחס ואני עלינו ברמת-גן על אוטובוס הנוסע לתל-אביב. בגדינו היו מגואלים בדם הפצועים שחילצנו. כיוון שכך, קיפלנו את הבטל-דרסים והנחנו אותם על ברכינו. קולות הירי עוררו מהומה בתל-אביב. הוריו של פנחס היו אצל הורי כדי לבדוק היכן אנחנו. בהגיענו, לקחה אמי את הבגדים של שנינו, עלתה לחדר הכביסה שעל הגג ושרפה את הבגדים. התרחצנו ולבשנו בגדים חדשים. הוריו של פנחס שלחו אותו ללמוד בחו"ל. הורי רצו שגם אני אסע ואני לא הסכמתי. בדיעבד צדק אבי בטיעונו, הוא הסביר לי שאם אני רוצה להילחם בעד ארץ-ישראל, עלי לנסוע לפריז או ללונדון, ללמוד ולחזור כקצין בעל ידע וכך תהיה תרומתי גדולה כגנרל ולא כחייל. פנחס ירדן למד רפואה בחו"ל, חזר והיה בחיל האוויר הממונה על נושא ראיה ושמיעה. ___________________________________________ התוקפים שהתקדמו בשני ראשים, השתלטו על הבניין המרכזי. בעת חילופי האש נהרג לוחם האצ"ל , דב שטרנגלס. 40 החיילים הבריטים, שהיו אותה שעה במחנה, נכנעו והושמו תחת משמר. אחד מהם שגילה התנגדות, נפגע ומת מפצעיו בבית-חולים.לוחמי האצ"ל פרצו למחסן הנשק, לקחו תת-מקלעים והעבירו אותם אל הסירות., קורס מפקדים בח"ק (חיל קרב) למדנו להרכיב פצצות, מוקשים, שימוש בלהביורים ובנשק קל. האימונים נערכו בפרדסים בסביבת פתח-תקווה. השיעורים נערכו בערבים, בבתי-ספר שונים ובדירות פנויות. באותה תקופה אבי בנה מספר בניינים ואנחנו השתמשנו בהם לאימונים בנשק. בבניינים הבנויים והמושכרים, שימשו חדרי הכביסה שהיו על הגגות והמחסנים הקטנים שהיו בחדרי המדרגות, כמחסני-נשק וכרוזים. בבית בו גרה משפחתנו, ברחוב חובבי-ציון 47 בתל-אביב, שימש המרתף כמקלט לדיירי הבית. בחלק הלא מרוצף של המרתף, בנה האצ"ל מחסן נשק . חפרנו בור עמוק באדמה בו הותקן ארגז מפח בגובה מטר ובסיסו 60X60 ס"מ ועליו מכסה הנסגר הרמטית (כמו שהיה בכדי חלב דאז). ארגז הפח היה קבור כחצי מטר מתחת פני האדמה, ועליו הונח ארגז עץ ובו שק יוטה מכוסה בחול. כל זאת, על מנת להגן מפני מגלי מוקשים. בכל פעם שהיו צריכים להוציא נשק לפעולות או לאימונים, נאלצתי לפנות את החול, ולהוציא את ארגז העץ. על מנת לפתוח את הכד להוצאת הנשק, את הנשק נהגנו להעביר בתוך סל או בילקוט בי"ס. באותו זמן היה מקבל הנשק ממתין במקום מרוחק ממקום המחבוא. את קיומו ומיקומו של המחסן הזה, ידעו רק שניים, מפקד המחוז והמחסנאי הראשי של האצ"ל בתל-אביב. אימוני נשק, (אקדחים ורימונים) נערכו גם בדירת אחותי יוכבד ובעלה יהודה אהרונסון. "הדירה" הייתה בת חדר גדול אחד, בו חיו וגידלו את בנם הקטן זאב. אנחנו היינו באים אליהם כביכול על מנת לעשות "בייבי סיטינג" ומאפשרים להם לצאת לקולנוע, או לביקור אצל חברים. אנחנו אמנם שמרנו על הילד, אולם ניצלנו את המקום והזמן ללימודי נשק. בין היתר השתתפנו בחלוקת השלל, שהושג בפעולת החרמת ציוד ורכוש ממשלתי. יחידה של האצ"ל פשטה למחסן סחורות ממשלתי בו היו מאוחסנים בעיקר בדי צמר אנגלי. המחסן שכן ברחוב נחלת-בנימין פינת שדרות רוטשילד בתל-אביב. הבדים נלקחו למקום מסתור, שם נגזרו לחלקים של 4 – 5 מטר כל אחד, גודל מתאים לתפירת חליפה . את הבדים האלה חילקנו לתושבים מדלת לדלת, בשכונות דרום העיר. התושבים הודו לנו מאד על פעולה זו וברכו את פעולותינו. כשסיימתי את קורס המפקדים הראשון ,התחלתי להשתתף בפעולות הקרב של האצ"ל כגון: לחימה וחבלה, וזאת בנוסף לפעולות הדרכה של חברי קבוצתי ואחריותי על מחסן הנשק שבביתי. 22 בנובמבר 1945 החרמת נשק בראש העין קבוצת לוחמים בפיקודו של פסח זיסין, פרצה למחנה צבאי בריטי בראש העין והחרימה כמות של נשק. אני הייתי ביחידת "סבלים". היה זה ביום שישי. חבריי ואני הסתרנו את ילקוטי בית הספר בחדר מדרגות בתל-אביב ונסענו באוטובוס אל מקום המפגש ב"גן הקופים" (בפתח-תקווה). נלקחנו לפרדס וחיכינו לנשק לשם העברתו לתל-אביב. הפעולה בוצעה בשעות הצהריים, הנשק הגיע לפרדס וחולק לשקים מיוטה. היינו כ-25 – 30 לוחמים "סבלים צעירים" ,חיכינו בפרדס עד חשיכה . כל אותו הזמן לא אכלנו דבר מלבד תפוזי בוסר ושתיית מים. בשעות הלילה הגיעו לפרדס מספר חברים נוספים. כל אחד קיבל שק עם נשק וכך צעדנו בין הפרדסים לעבר תל-אביב. כל כבישי הגישה לפתח-תקווה היו בעוצר. הצבא הבריטי חיפש אחר הלוחמים והנשק. לקראת בוקר הגענו לאזור רמת-גן – גבעתיים. בבית הקברות נחלת-יצחק מסרנו את הנשק לחברים שהמתינו לנו, הם העמיסו את השלל לכלי רכב ונעלמו. בשבת בבוקר הגענו לבתינו עם ילקוטי בית - הספר. ההורים היו נרגשים מאד ומודאגים, אבל אנחנו היינו מאד מרוצים מכך שיכולנו להשתתף בפעולה זו. עשרים לוחמי אצ"ל, מוסווים כפועלים ערבים, הגיעו בשתי משאיות לבסיס חיל האוויר הבריטי ליד ראש-העין. איש אצ"ל מחופש לקורפורל (רב"ט) בריטי בעל מבטא סקוטי, הציג מסמכים המעידים כי הם באו לקחת נשק מן הבסיס. האפסנאים שלא חשדו, מסרו לו 70 תת מקלעי "סטן", שתי מרגמות 3 אינטש, חמש מקלעי "בראונינג" ורימוני "מילס". 2 באפריל 1046 פיצוץ גשרים בין אשדוד ליבנה פיצוץ הגשרים של הרכבת בדרום ליד יבנה בקו-הרכבת בין אשדוד לאשקלון. התרכזנו בפרדס באזור פתח-תקווה. כל אחד קיבל תפקיד והדרכה. בכוח פעלו שלוש מחלקות – האחת של גד פדהצור וסגנו דב סלומון בזרנוגה, השנייה של דב כהן באשדוד, בה השתתף גם איתן לבני ,והשלישית של מנחם בייבנה. תפקיד המחלקה שלנו בפיקודו של גד פדהצור ,היה לפוצץ שני גשרים בקו המסילה בין אשדוד לאשקלון ולחבל בקווי הטלפון שליד פסי הרכבת. אני הייתי – אחראי על תיק העזרה הראשונה ועל שק חמרי הנפץ והנפצים. לרשותי עמדו ארבעה חיילים, כל אחד מהם סחב שני שקי חומר נפץ במשקל של 5 ק"ג כל אחד. זאת בנוסף לציוד האישי כגון מימיית מים, רובה או כלי-נשק קל אחר. הגענו בשעות הערב המוקדמות במשאית, לסביבות מיקום הגשרים. ירדנו מהרכב והסתדרנו לפי הפקודה. הלוחמים הפורצים בראש המחלקה ואנחנו בסופה. הגענו לכביש המקביל לפסי הרכבת, שהיו במרחק של כ-50 – 70 מטר מהכביש. קו הכביש והרכבת היו בגובה אחד. כאשר עברנו את הכביש , שוטרים ערבים ואנגלים ששמרו על הגשרים, זיהו אותנו ופתחו עלינו באש, ממרחק קצר. חבורת הפורצים התקדמה לעבר פסי-הרכבת, למקום שממנו נפתחה האש. הם השיבו באש נגדית וברימונים והרחיקו את השוטרים. אבל לרוע המזל בהתקרבו של אחד הלוחמים לפסי הרכבת , הוא קיבל כדור בבית-החזה ונפגע קשות. הלוחמים הצליחו להרחיק את השוטרים ופינו את הדרך אל הגשרים. אני עם שני חברים נוספים פתחנו אלונקה וניגשנו אל הפצוע. חבשתי אותו בתחבושות אישיות במקום כניסת הכדור ובמקום יציאתו מאחור. כל התרוממות שלנו מעל פני השטח לצורך חבישת הפצוע, נראתה על ידי השוטרים ונורתה לעברנו אש. אחר זיהוי מקום הוואדי והגשר ולפי פקודתי, הרימו נושאי האלונקה את הפצוע .בקפיצות ובדילוגים התקדמנו לעבר הוואדי, תחת אש מתמדת. וכך עשו בדילוגים גם נושאי חמרי הנפץ , שגם עזרו בנשיאת הפצוע. כשהגענו לגשר ואש האויב פסקה, המשיכו נושאי האלונקה ומספר לוחמים נוספים לצעוד לעבר נקודת המפגש המוסכמת מראש. מפקד המחלקה ואני קשרנו את שקי חומר הנפץ למסילת הברזל ולגשר, חיברנו את פתילי ההפעלה למקום אחד. התרחקנו מהמקום והפעלנו את הפצצות. כיתה אחרת מהמחלקה פוצצה מספר עמודי טלפון, אלא שלרוע המזל נפגע אחד הלוחמים מהפיצוץ , כאשר רסיס של עמוד עף ופגע בזרועו וגם לו נזק רב. התכנסנו כל המחלקה והכיתות הלוחמות והתחלנו ללכת בחולות ובדיונות לכוון תל-אביב, המרוחקת 35 ק"מ מהמקום. בדרך, הפצוע ששכב על האלונקה איבד הרבה דם וקשה מאד היה לסחוב אותו באלונקה בהליכה בחולות , מדי פעם עצרנו ובדקנו את שלומו. לפצוע השני קשרתי חוסם-עורקים וזרם הדם פסק. אבל היה צורך לתמוך בו בהליכתו. המפקדים שקלו באם כדאי לשנות מסלול ולהביא את הפצוע הקשה לאחד הישובים בסביבה או להמשיך בדרך לתל-אביב. בינתיים הורע מצבו של הפצוע על האלונקה.בבדיקה שעשינו נראה היה שאינו מראה כל סימני חיים וכך הלך לעולמו. כל זאת כשבמרחק שמיעה לכל אורך הכביש, נוסעות משאיות של הצבא הבריטי, ובהן החיילים המחפשים אותנו. עצרנו למנוחה ואני פניתי אל מפקד המחלקה גד פדהצור , והודעתי לו שלמיטב ידיעתי החייל נפטר. המפקד ביקש מיתר הלוחמים לבדוק את הפצוע וכשהתברר לכולם שהחייל לא מראה שום סימני חיים, החליט המפקד לקבור אותו במקום. חפרנו בור, הטמנו את גופתו של ההרוג וכיסינו אותו בערימת חול. אחד החברים אמר "קדיש" ו"אל מלא רחמים" וכך ניהלנו טקס קבורה יהודי כהלכתו. השארנו סימני היכר על מנת להביאו לקבר ישראל. כשברקע נשמעות נביחות הכלבים ונראים אורות כלי הרכב הנעים בכביש ומחפשים אחרינו. לאחר טקס הקבורה המשכנו ללכת במהירות לכיוון תל-אביב. מדי פעם עצרנו ליד מקווה מים שנקרה בדרכנו. לפי ההוראות, מילאנו את המימיות שלנו דרך מטפחת על מנת למנוע כניסת חרקים או כל לכלוך אחר למי השתייה. המשכנו ללכת לכיוון בת-ים תל-אביב, אל מקום המפגש . בינתיים זרחה השמש, הגענו לנקודת איסוף הנשק בקרבת בת-ים. הפצוע בזרועו נלקח מיד לטיפול רפואי. ואנחנו אחרי מסירת הציוד והנשק לחברים חדשים ורעננים התפזרנו לתוך העיר. חלקנו עלו על אוטובוסים עירוניים ונסענו לכוון תל-אביב. כשהגעתי הביתה אחרי פעילות של יום ולילה התרחצתי. אכלתי דבר מה שכבתי לישון עד למחרת הבוקר וישנתי כ-20 שעות. למחרת בבוקר נודע לי שמתוך שלוש המחלקות שפעלו בשטח, מחלקה אחת בפיקודו של איתן לבני אשר תקפה את תחנת הרכבת אשקלון על כל 31 חייליה נתפשה על ידי הבריטים בחולות בין בת-ים וראשון-לציון. ניסיון לשחרור אסירים מכלא יפו (הקישלה) לאחר פעולת פיצוץ הרכבות והגשרים, נתפסו בחולות בת-ים , שלושים ואחד לוחמי אצ"ל , כולל איתן לבני והועברו לכלא יפו, בכיכר השעון. באצ"ל הוכנה תוכנית לשחרורם מהכלא. אני מוניתי לצאת כראש חוליה עם שני לוחמים נוספים, לזרוק רימונים (פיטרדות) ברחובות המובילים אל בית הכלא ולאבטח מכיוון הים את הבורחים. הפעולה תואמה עם החברים הכלואים. על פי אות מוסכם, אמורים היו האסירים לתפוס מחסות ובאותו זמן, חוליית חבלנים הייתה צריכה לפוצץ את חומת הכלא מבחוץ. נתיב הבריחה המתוכנן עבר דרך מנשיה ושכונת שבזי.הכל כבר היה מוכן לפעולה,אבל האסירים הועברו באופן פתאומי לכלא עכו, להמשך החקירות. לימים ברחו חלקם בפריצה לכלא עכו. 23 באפריל 46 התקפה על משטרת רמת-גן להחרמת נשק שישה אנשים היינו בכיתת החסימה, דרומית לתחנת המשטרה, עמרם,צבי,יוסקה, אני,לייזר'קה ויחזקאל. תפקידנו היה למנוע הגעת תגבורת בריטית מתל-אביב. באיומי נשק עצרנו את תנועת המכוניות על דרך ז'בוטינסקי ונוצר פקק תנועה בלתי עביר. בנוסף, החדרנו מטען חבלה גדול לצינור ניקוז העובר מתחת לכביש , תפסנו מחסה בתוך צריף שהיה שם ופוצצנו את המטען. תעלה עמוקה נפערה לרוחב הכביש. מכשירי קשר לא היו לנו , כאשר פסק שאון הקרב, אספנו את כלי הנשק והסתלקנו מהמקום, רק אז הבחנתי שאבנים שעפו בעת הפיצוץ,פגעו ברגלי ועזבתי בצליעה את המקום. ----------------------------------------------------------------------- תחנת המשטרה ברמת גן , נבנתה כמבצר לצד הכביש לפתח-תקווה, התחנה אובטחה במשך כל שעות היממה בעמדות-הגנה מאויישות במקלענים. הכוח המשטרתי בבניין היה תמיד בכוננות. שתי חוליות לוחמים תפסו עמדות בכביש הראשי משני עברי התחנה, חוליה שלישית פרצה אל המבנה וחוליה רביעית ה"סבלים", נועדה להוציא את נשק השלל ולהעמיסו על הרכב. בשעת צהריים הגיעה לתחנת המשטרה משאית צבאית ובה שתי קבוצות של לוחמי אצ"ל מחופשים, קבוצה אחת נראתה כחיילים בריטים וקבוצת ה"סבלים" נראתה כערבים. הסיבה להגעת המשאית כביכול,הייתה שהערבים האלה נתפסו בגניבה במחנה צבאי והם מובאים למעצר. כאשר נכנסו שתי הקבוצות לבניין התחנה, שלפו הלוחמים אקדחים ונעלו את השוטרים בתא הכלא של התחנה. בתוך דקות השתלטו הפורצים על שני אגפי התחנה ופרצו בעזרת חומר נפץ את דלת מחסן הנשק. בשלב זה החלו ה"סבלים" להעמיס על המשאית מקלעים כבדים, רובים, תת-מקלעים, מטולי רימונים וארגזי תחמושת. הטענת הנשק נמשכה כעשרים דקות ללא הפרעה, רק אז התעשת מקלען שהיה בעמדה על הגג , ופתח באש. אלחוטאי בריטי שהיה בתחנה, הזעיק תגבורת של שוטרים. אלה הגיעו ופתחו באש.ישראל פיינרמן המקלען, נורה ונהרג. כל אותו הזמן המשיכו ה"סבלים" להוציא תחת אש את השלל ולהעמיסו על המשאית. החסימות בכביש של חוליות האבטחה , גרמו לפקקי תנועה אשר מנעו הגעה נוספת של כוחות משטרה למקום. המשאית עם הנשק והאנשים הגיעה לפרדס ברמת-גן, הנשק הוסתר זמנית בשני בורות. בעת הנסיגה, נפגע מכדור הלוחם יעקב זלוטניק , הוא נפל על הגדר כשהוא הרוג . נפגע נוסף היה ראש יחידת ה"סבלים", דב גרונר. עם מתן אות הנסיגה , הוא נכנס כדי להוציא ארגז של חומר-נפץ שהושאר בתחנה, בצאתו עם הארגז, פגע כדור בלסתו והוא נפל לתעלה שליד הגדר. דב נתפס ונעצר. בית-דין צבאי דן אותו למוות, דב גרונר הגאה, סירב לחתום על בקשת חנינה. הבריטים תלו אותו בתא הגרדום בכלא עכו. לוחם נוסף שנהרג , היה יצחק בילו . הוא השתתף בפעולת הסחה בתחנת הרכבת בדרום תל-אביב, מטען חומר נפץ נשמט מידו והוא נשכב על המטען כדי למנוע את התפוצצות חומרי התבערה שהיו בידי חבריו שהיו לידו. התקפה על רכבת נוסעים בין ירושלים ליפו, בפיקודו של שרגא עליס במקומות שונים בארץ בוצעו בו זמנית, חבלות ברכבות. אני השתתפתי כמפקד חוליה, בשריפת רכבת נוסעים בנסיעתה מירושלים לתל-אביב. בכל קרון נסעו שני לוחמים שלנו בתלבושות שונות, כערבים או כאנשי עסקים, כשברשותם כלי נשק. בכל קרון נסעו גם שוטרים ערבים ואנגלים, אשר שמרו על הרכבת. אני ואנשי הסתתרנו בפרדס בדרום תל-אביב ליד שכונת שפירא. בהגיע הרכבת, יצאתי לעמדתי על הפסים ונופפתי בדגל אדום, לעצירת הרכבת. החברים בקרונות משכו את ידיות מעצורי החרום. הרכבת עצרה, הלוחמים בקרונות אספו את הנשק של השוטרים והבריחו אותם ואת הנוסעים הרגילים מהרכבת. אני וחברי עברנו בין כל הקרונות ושפכנו בנזין משני פחים. לאחר שכולם התרחקו, הדלקתי את הקרון הראשון ומיד פרצה האש בכל הקרונות. (תמונת הרכבת הבוערת פורסמה בעיתון). אספנו את כלי הנשק מכל הלוחמים ומסרנו אותם לחברים שחיכו לנו במונית,בשכונת שפירא והסתלקנו מהמקום. החיפושים אחרינו התחילו מיד, אך לא העלו דבר. חטיפת קצינים ממלון "הירקון" בתל-אביב 18 ביוני 46 במבצע זה הייתי אחראי על העברת הקצינים הבריטים שנחטפו, אל מקום המסתור שהוכן מראש. ב"גינת-רות" חיכיתי עם עוד שני לוחמים ונהג, ליחידת החוטפים. עם הגיעם, הכנסנו את החטופים לטנדר והסתלקנו מהמקום. ____________________________________ ביום 13 ביוני 1946 נידונו לתליה שני לוחמי אצ"ל, יוסף שמחון ומיכאל אשבל. בתגובה, וכדי למנוע את הוצאתם להורג, הוחלט במפקדת האצ"ל לחטוף בריטים כבני ערובה. חמישה ימים לאחר המשפט,חטפו לוחמי אצ"ל במלון " הירקון " בתל-אביב שלושה קצינים בדרגת קפטן (סרן). באותו זמן נכנסו אל המלון שני קצינים נוספים, הם צורפו אל שלושת החטופים וכולם הוסעו לשני מקומות מחבוא, שם הוחזקו בהשגחה. ממשלת בריטניה התכנסה לישיבה מיוחדת, כדי לדון בנושא. הפרשה עוררה הדים בעולם ושני קצינים שוחררו לאחר ארבעה ימים. יום אחד לאחר שגזר-דין המוות שונה למאסר עולם, שוחררו שלושת האחרים. 9.12.46 2 ליל ההלקאות בית דין צבאי בריטי דן לוחם אצ"ל בן 17 שנתפס בפעולה מזויינת, לשמונה עשרה שנות מאסר ולשמונה עשרה מלקות. האצ"ל הזהיר את הבריטים בזו הלשון " אם תלקו - יולקו קציני הוד מלכותו בראש חוצות ". הבריטים לא שעו לאזהרה והילקו את הנער. מפקדת האצ"ל מיהרה לקיים את אזהרותיה , גידי ואני חיפשנו קצינים בריטים באזור רחוב הירקון, ולא מצאנו. חמישה חיילי אצ"ל נכנסו למלון בנתניה וחטפו שם קפטן (סרן) של הדיוויזיה השישית המוטסת, הם קשרו אותו והסיעו אותו לחורשת אקליפטוסים ושם הילקו אותו 18 מלקות. חוליה אחרת חטפה ברחוב בוגרשוב בתל-אביב שני סרג'נטים, השכיבה אותם על רצפת המכונית וכך הם נסעו לגן-הדסה ( לימים בניין עיריית תל-אביב ). הסמלים הולקו והושארו במקום, הודעה נמסרה למגן דוד אדום.( מתוך עדותו של עמנואל הלל, איש הי"ם,שהשתתף בחטיפה זו בתל-אביב, ובהלקאה ). סרג'נט נוסף הולקה בראשון לציון. חוליית עונשין נוספת יצאה מפתח-תקווה לכיוון כפר-סבא, כדי לתפוס בריטים ולהלקותם. ליד וילהלמה נתקלה המכונית במחסום, והותקפה באש מאחור. אחד הלוחמים אברהם מזרחי, נפצע ביריות ועונה בידי החיילים שהקיפו אותם. כעבור זמן קצר הוא נפטר. שלושה לוחמים נוספים, יחיאל דרזנר, אליעזר קשאני ומרדכי אלקחי, הועלו לגרדום בכלא עכו יחד עם דב גרונר. לאחר "ליל ההלקאות" , הפסיקו הבריטים להלקות לוחמי מחתרת בארץ-ישראל. התקפה על חניון רכבים ליד בית הדר כמפקד במחלקת הח"ק בתל אביב, קיבלתי משימה מהמפקדה, לתקוף את הרכבים שליד מטה המשטרה ברחוב הרכבת בתל אביב, מול תחנת הרכבת. מטה המשטרה היה ממוקם ליד המפקדה של הדיוויזיה המוטסת ( צנחנים בריטים ), שהייתה בבית הדר. המטרה: לשרוף את מכוניות המשטרה שבמקום. חלק ממכוניות אלה, היו ניידות לאיתור שידורי רדיו. כמפקד הפעולה, הוטל עלי לבדוק את השטח ולתכנן את ההתקפה. המשימה- לחבל ולשרוף בלהביורים, את מכוניות המשטרה והצבא בחנייה , הנמצאת בחזית המפקדה, מעבר למחסני הרכבת. לפני הפעולה עברתי עם מפקדים אחרים, קורס לשימוש בלהביורים, הכולל חיתוך נפצים בסכין גילוח. תכנית הפעולה שגיבשתי, כללה פעולות הסחה והגנה על התוקפים. התכנית נבדקה במפקדה. בעזרת סולמות חבלים דו צדדיים עברנו את הגדר המקיפה את תחנת הרכבת, התקדמנו בין רכבות חונות והתקדמנו לעבר הרציף הראשי והמחסן הגובל במגרש החנייה. שוטרים ערבים ששמרו על המקום, יצאו לקראתנו, אחד מהם כיוון אלינו רובה, אמרתי לו לזרוק את הנשק ולהרים ידיים, הוא סירב. יריתי בו באקדח שלי והוא נפל הרוג. יתר השוטרים הערבים ברחו מהמקום. חבורת הפורצים התקדמה לעבר המחסן והרימה את תריס הסגירה. אנו מפעילי הלהביורים נכנסנו למחסן,כדי לשבור את החלונות בקיר הנגדי הגובל בחניון, ולפעול דרך פתחי החלונות נגד הרכבים. כל אותו זמן, ירו כוחות הרתק שלנו ממספר כיוונים,על בניין מטה המשטרה.הכדורים ששרקו גבוה מעל לשטח הפעולה, איפשרו לנו לפעול. לא הצלחנו להצית את המכוניות בעזרת הלהביור. לפקודתי, השליך אחד הלוחמים פיטרדה (רימון הלם מתוצרת האצ"ל), הרימון נפל לידינו, קפצנו לאחור ולא נפגענו. פתחנו באש מתת מקלע ומאקדחים, זרקנו רימונים בין המכוניות אך לא פרצה דליקה. בשלב זה נתתי הוראה לסגת. יצאנו בדרך שהגענו, השארנו את הנשק במונית שחיכתה לנו באזור והתפזרנו איש לביתו. גם הלוחמים בעמדות ההסחה והמגן,פינו את עצמם. למרות שלא הצלחנו להצית את הרכבים, מספר כלי רכב משטרתיים ניזוקו קשה. כל המשתתפים חזרו בשלום מהפעולה וכל כלי הנשק הוחזרו למקומם ללא פגע. בין משתתפי הפעולה הזו,היה גם יהושוע סבן (פופ), שנפצע קודם לכן בידו, בפעולה נגד משטרת רמת-גן . לוחמים נוספים היו לייזר'קה, מוטקה והחייל ג'ינג'י (קלמן). אני הגעתי לביתי, התרחצתי ויצאתי לפגוש חברים בקפה בן -יהודה. כל אותו זמן נמשכו היריות של הצבא והמשטרה ונשמעו בכל העיר. אף אחד בסביבתי לא ידע מהו מקור היריות ואני שתקתי. אנו לוחמי האצ"ל, לא דיברנו עם איש על פעולות,כולל עם חברים שהשתתפו איתנו בפעולות אחרות.השתיקה והסודיות היו ערכים עליונים במחתרת. הבולשת הבריטית השתמשה בכל מיני דרכים כדי להוציא ידיעות מנחקרים, על כן ליתר בטחון, לא ידעו הלוחמים על דברים לא הכרחיים. אנשי "ההגנה" עלו באכזריותם על חוקרי הבולשת הבריטית, הם חטפו לוחמי אצ"ל וחקרו אותם בעינויים קשים ואפילו הטילו בהם מומים, ראו מה הם עשו לידידיה סגל. שחרור אסירים ממחנה המעצר בלטרון פיקדתי על פעולה שמטרתה הייתה-שחרור עצירים ממחנה המעצר-לטרון. מדי יום שבת, היה מבקר את האסירים, רופא ערבי-נוצרי מירושלים. הרופא ונהגו, במכונית רולס רוייס גדולה, היו נכנסים עם המכונית אל המחנה. התוכנית הייתה להכניס שני אסירים אל תא המטען, כך שנוכל לשחרר אותם כשהרכב יהיה בדרכו חזרה לירושלים. מומחה של האצ"ל התאים מפתח לתא המטען של המכונית, המפתח הוחדר בעמידה לעוגה לפני אפייתה (השומרים במחנה המעצר נהגו לבדוק בעזרת דקר ,מזון שנשלח אל העצירים). לאחר שהמפתח הוחדר למחנה,ניסו המועמדים לבריחה להיכנס לתא המטען. הוסכם עם החברים העצורים, שהם יעשו סימן על שמשת הרכב האחורית, לאחר שהבורחים יצליחו להיכנס אל תא המטען. ליד שער המחנה חיכה צופה עם אופנוע ליציאת המכונית מהמחנה. עם יציאתה היה הצופה עוקף אותה כדי לראות אם יש סימן על השמשה. אם לא היה סימן, היה הצופה נוסע מהר , מגיע אל חוליית החילוץ בהמשך הדרך, ומונע מהם לתקוף. עברו כחמישה שבועות שבהם לא הצליחו הבורחים להיכנס לתא המטען. במקרה אחד, לא הגיע האופנוע בזמן ואני כבר עצרתי את המכונית ועמדתי לשלוף את האקדח, על מנת להוציא את הנהג של הרופא מהרכב. ברגע האחרון עבר לידי הצופה עם האופנוע ואמר שאין סימן. , איפשרתי לנהג לנסוע (הוא לא חשד ולא הבין). מבלי שחשד בנו. לאחר מספר נסיונות כושלים, לא התייצבנו במקום. דווקא באותה שבת, הצליחו שני אסירים-נחום סלונים ואליצור, להיכנס לתא המטען ולהגיע לירושלים.הם הצליחו להיחלץ ונוכחו לדעת שהם נמצאים במתחם המבוצר (בווין גרד) במגרש הרוסים. הבורחים יצאו דרך השערים ונמלטו על נפשם. למחרת העבירו אותם לתל-אביב. נחום סלונים ואליצור, היו לימים מפקדים חשובים באצ"ל. לוחם האצ"ל עמנואל הלל, היה הצופה האופנוען באותו מבצע, עדותו תואמת את דברי משה דולגין. נערות פיתוי בשרות האצ"ל בתקופה מסויימת הייתי בקשר עם מספר בנות שהתרועעו עם חיילים וקצינים בריטים והן אשר עזרו לנו לפעמים במלחמתנו בכובש הזר, הבריטי. אני דיברתי על ליבן והצלחתי להפעילן כדי שישיגו לנו מסמכים שהיו דרושים לנו באצ"ל. קשה לתאר מה יכולה בחורה להשיג כאשר מכנסיו של הגבר מופשלות. פעם אחת רצינו לחטוף קצינים בריטים , כבני ערובה לביטול הוצאות להורג של חברינו . בעקבות פעולות של האצ"ל ולח"י, חששו הקצינים הבריטים לחייהם והסתגרו במתחמים מבוצרים בערים או במחנות . יותר לא נראו קצינים ברחובות ובבתי הקפה והבירה. הקצינים יצאו מהמתחמים רק בליווי משמרות חמושים. שתי בנות יקרות נענו לבקשתי וקיבלו על עצמן סיכון מחושב, להביא לנקודה מסויימת בחוף הים בהרצליה, שני קצינים ולהתבודד עימם. בשעה ובמקום שנקבעו מראש, אכן הגיעו שני ג'יפים ובהם הבנות ושני קצינים בריטים בדרגת מייג'ור. הג'יפים עברו את הקיוסק שהיה במקום וליד קו המים פנו שמאלה כדי להתבודד. שיריונית הליווי ובה שלושה חיילים נעצרה ליד הקיוסק..* בפעולה מתואמת אחרת, ביקשתי מהבנות להביא במסגרת עבודתן, קצינים בריטים לבית מסויים ברחוב שבזי. פעולת החטיפה נועדה להתבצע ביום שבת, כבר ביום שישי בערב , ריכזתי בחדר המיועד קבוצת לוחמים ........... * יוסף צימרמן שהשתתף בפעולה זו, מספר כאשר הג'יפים עם הקצינים והבנות עזבו את המקום, יצאו חיילי המשמר מהשיריונית, נעלו אותה וירדו על נשקם לקו המים . את הנשק הניחו על שמיכה ונכנסו בתורנות לים כדי לשחות. אני ועוד שני לוחמים היינו אמורים להשתלט על השומרים ברגע שהג'יפים יחזרו. לבשנו בגדי ים , החזקנו אקדח אחד בתוך מגבת וחיכינו ליד קו המים . פתאום הגיע אלינו שיף, מפקד הפעולה , והחליף את האקדח היחיד שהיה לנו ברימון הלם. הוא נתן לנו הוראה לחטוף את נשקיהם של השומרים ולהשתלט עליהם בעזרת הנשקים האלה, הייתה זו טעות חמורה אבל לא הייתה ברירה. ביימנו תחרות ריצה , במסלול העובר ליד השומרים אשר התבוננו בנו. בהינתן האות, פתחנו בריצה מהירה, אני הגעתי אל השומר הרחוק וחטפתי את ה"סטן" שלו, רק אז הבחנתי שהכלי היה נתון בתוך נרתיק בד, שלא איפשר לי ירי מהיר. שומר אחר התעשת ,כיוון אלינו רובה וכמעט ירה. חבר שלי הציל את המצב וזרק על השומרים את רימון ההלם. הבריטים נשכבו על החול וכיסו את עורפיהם בידיים, רצנו בכיוון הקיוסק. בינתיים ביקשה אחת הבנות מהלקוח שלה לקנות לה דבר מה מהקיוסק , שיף ניגש אליו ובמקום לתקוע לו כלי בצלעות, הוא דפק בראשו באמצעות פטיש זעיר. הקצין החסון ניער אותו מעליו וכולנו הצלחנו להסתלק במשאית שלנו, לא לפני שחתכנו את הצמיגים של השיריונית. לימים , האמין כל אחד מהשלישיה התוקפת שהוא זה אשר חטף את ה"סטן". המסקנה העיקרית מאותה פעולה היא, שלא לסמוך על נשקו של האוייב בפעולה עצמה. 12.4.47 חטיפת קצינים בתל-אביב או בנתניה כדי למנוע את הוצאתם להורג של חברינו........בידי הבריטים, הוחלט לחטוף קצינים בריטים כבני ערובה. כדי להקשות או למנוע את גילוי מקומם של החטופים, הוחלט על שתי אפשרויות – אם נצליח לחטוף בנתניה,נעביר את החטופים לאזור תל-אביב, ולהיפך. הפעולה ביום שישי בנתניה הצליחה,על כן לא ניסינו לחטוף גם בתל-אביב. החטופים נלקחו למקום מיסתור בנתניה, החיפושים הנרחבים אחריהם, לא איפשרו את העברתם לתל-אביב. כדי להטעות את כוחות החיפוש, נסענו בטנדר מתל-אביב לכיוון הרצליה. בדרך ירדנו מהכביש ותקענו אותו בחולות, בתוך וואדי. זאת כהטעיה הבאה להראות שרכב החטופים נתקע במקום, בדרכו דרומה. בטנדר השארנו חבלים חתוכים, מגבת, בקבוק מורפיום ואביזרים שונים. צעדנו בחולות עד הכביש וחולצנו לתל-אביב ברכב אחר שלנו. תרגיל ההתעיה הצליח, רוב כוחות המחפשים הועברו לאזור הרצליה. לאחר שהבריטים לא שעו לאזהרות האצ"ל ותלו את חברינו, הוצאו שני הסמלים הבריטים להורג ונתלו על עצים בחורשה. הפעולה שנודעה בעולם כ"תליית הסרג'נטים", הביאה קץ לתליות יהודים בארץ-ישראל וזירזה את יציאת הבריטים מארץ-ישראל. 09.06.47 חטיפת הסמלים הבריטים מבריכת "גלי-גיל" כדי למנוע הוצאות להורג של לוחמי האצ"ל בידי הבריטים, נהג האצ"ל לחטוף בני ערובה. האצ"ל הכין בקריית שאול, מקום מסתור לחטופים שנצליח לתפוס. כמפקד הפעולה נסעתי עם בעל משאית להובלות, חבר באגודת "מכבי" , כדי לראות את המקום. האצ"ל כבר נעזר בעבר באותו נהג ובמשאיתו לצרכי הארגון, בפעולות כגון – העברות נשק, כרוזים וכן בהסעת לוחמים לפעולות. האצ"ל שכר את המקום כשבוע לפני כן. הנהג האמור הוא שהביא למקום מיטות, ארון בגדים ומוצרי מזון. הניסיון הקודם עם אותו נהג, הוא שהטעה את הממונים להאמין, שניתן לסמוך עליו. היות והנהג כבר הכיר את המקום ואת דרכי הגישה, נסעתי איתו כדי להכיר את השטח. בדיעבד התברר שלאחר שהחטופים הובאו למקום, סיפר הנהג הזה למפקדיו ב"הגנה" את הסוד, אלה העבירו את המידע לבריטים, אשר הקיפו מיד את המקום. השגת כלי רכב ואחריות על נהגים לאצ"ל לא היו כלי רכב או מוסכים, על כן נאלצנו לגייס כלי רכב בדרכים שונות לקראת פעולות. היו נהגי מוניות שנענו ברצון למסור את רכבם. מרגע שמסרו לנו את הרכב, הם היו מחכים תחת משמר בדירה עד להחזרת הרכב וקבלת התשלום. במקרה של הסתבכות הפעולה או פגיעה ברכב, היה הנהג אמור להגיש תלונה על גניבה ולתבוע את חברת הביטוח. במקרים אחרים נאלצנו להכריח נהגים בדרכים שונות למסור את רכביהם, אך גם הם קיבלו תשלום לאחר שיחרורם. החסנת נשק על המחבוא לכלי נשק במרתף הבית שלנו, ידעו מלבדי רק פתחיה שמיר מפקד המחוז ואלכס מפקד האחסון . אני הייתי אחראי על הכנסה והוצאה של כלי נשק מהמקום, עבור הכוחות הלוחמים ועבור אנשי קבוצתי, לאימונים ולפעולות. מחסן לחומרי תעמולה בשימוש אנשי החת"ם , היה מתחת למדרגות בית ברחוב בר-כוכבא 19 , במחסן זה הוחזקו חומרי הסברה כגון עיתונים וכרוזים. בית זה היה שייך לאבי. מחסן לחומרי חבלה, היה ברחוב חובבי ציון פינת בוגרשוב , המחסן שימש את מחלקת התעשייה אשר עסקה בייצור מוקשים שהופעלו במסילות ברזל וכן יצרה מרגמות לפיזור כרוזים ועוד. הדרכת כיתות לוחמות ואימונם בנשק ובהפעלת מוקשים קניית נשק מבדואים , והעברתו במשאית לשאיבת בורות שופכין פעולה מוזרה במיוחד בה השתתפתי באצ" ל , הייתה קניית נשק מבדואים. אהרן מזרחי חבר באצ" ל, התחזה למתווך במשא והמתן ואני שיחקתי את התפקיד של האיש הקובע מטעם האצ" ל. אהרן מזרחי רב המעללים, שלט בשפה הערבית ועל כן שימש גם כמתורגמן. עד היום, אוצר המילים שלי בערבית מסתכם ב " ארפע אידק ­"– הרם ידיים. אל בית אריזה, בפרדס ליד הירקון הגיעו כעשרים וחמשה ערבים מהדרום, חמושים בחרבות גדולות על מותניהם ובשבריות שהיו תקועות באבנטיהם, כולם נראו כשייכים בדואים. הם התיישבו לאורך קירות החדר ואנו, אהרן מזרחי ואני, במרכזו. את המשא והמתן לקניית נשק, כדורים וחומרי נפץ, ניהל אהרן מזרחי כמתורגמן בלבד, כביכול. על פי הסכמה מוקדמת בינינו, אהרן היה מתרגם לי את הצעות הערבים והיה רומז לי מתי להסכים ומתי לא. כאמור, אני שיחקתי את תפקיד האיש הקובע מטעם האצ" ל. כמסורת המזרח, נמשכה הפגישה במשך שעות, במהלכה שתינו מים וקפה. בפגישה הזו קנינו מהם כדורים וחומרי נפץ וסיכמנו על זמן ומקום מסירה. חומרי הנפץ שבידי הבדואים, פורקו ממוקשים במדבר המערבי. ביום המיועד הגענו במשאית מיכל המשמשת לשאיבת בורות שופכין. בתוך המיכל הגדול הייתה חבית בעלת מכסה לסגירה הרמטית. נקודת המסירה הייתה באחד מיישובי הבדואים בנגב. הכנסנו את הכדורים ואת חומרי הנפץ לתא הנסתר וחזרנו בשלום לתל-אביב. למשאית זו לשאיבת ביוב, היה רשיון לנוע בכבישי הדרום. ביום ההעברה, שכרנו ג'יפ מערבים ביפו ונסענו בכבישי הדרום, כדי לבדוק אם יש מחסומים בדרך. את הנסיעה הזו בג'יפ, ניצלנו ללימוד נהיגה. שולה סלונים, פוני ולייזר'קה שהיו מפקדי כיתות, היו מחליפים ליד ההגה, את יוסי שטרית שהיה מורה נהיגה. כך ביצענו את המשימה וגם השתלמנו בנהיגה. בזמנים ההם, מותר היה לנהוג ברכב ללא רשיון נהיגה, בתנאי שליד הנהג ישב נהג בעל רשיון. החרמת יהלומים בנתניה ומבצעי רכש נוספים החרמת יהלומים באחד הימים הוטל עלי להחרים יהלומים במפעל מסויים במרכז העיר בנתניה, נסעתי עם חבר כדי לבדוק את השטח ולקבוע את דרכי הפעולה. לאחר הסיור קבעתי את מספר המשתתפים, דרכי גישה ונסיגה והעברתי למפקדה את תוכנית הפעולה. לאחר שקיבלתי אישור לפעולה, נסעתי לנתניה עם חמישה לוחמים, במונית שהחרמנו מבעליה.המפעל היה בקומתו השניה של בניין במרכז העיר. נכנסנו למפעל, שני לוחמים שמרו על העובדים בנשק שלוף, חברי ואני נכנסנו באקדחים שלופים למשרד הראשי, והכרחנו את המנהל לפתוח את הכספת. את כל היהלומים שהיו במשרד ובכספת, הכנסנו לתוך שקית בד גדולה והסתלקנו במהירות מהמקום. בגלל המהירות בה פעלנו, אנשים שהיו באזור הפעולה לא ראו ולא שמעו דבר, על כן פעלנו ללא הפרעה. את השק עם היהלומים קברנו בפרדס בדרום נתניה. לאחר זמן מה, נהגו אנשינו להתקשר אל בעל המפעל ולקבל תמורת השלל, חלק נכבד מסכום הביטוח שקיבל. שוד יהלומים שימש כאמצעי לגיוס כספים עבור המחתרת העברת נשק מתל-אביב לחיפה לקראת הפעולה בה פרץ האצ"ל לכלא עכו, השתתפתי באחת ההעברות של אמצעי לחימה לחיפה. העמסנו על טנדר ארגזים של ירקות ובהם אקדחים,מוקשים ותחמושת לכלי נשק שונים. על ארגזים אלה , הנחנו ארגזים שונים להסוואה. בטנדר נסע רק הנהג, אנחנו נסענו לפניו ברכב פרטי, כדי לבדוק אם הדרך פנויה מחסימות ובדיקות של המשטרה. בנקודת המפגש מסרנו את הטנדר למחסנאי של אזור חיפה, הוא המשיך ונסע אל המחסנים שלו. אנחנו חזרנו לתל-אביב. ניסיון לחטיפת מושל מחוז קיבלתי משימה לחטוף את המושל הבריטי של מחוז המרכז. מקום מושבו היה בשכם , אך פעם בשבוע היה מנהל את ענייניו ממשרדו בנתניה. לאחר שהמפקדה אישרה את תוכנית הפעולה שהכנתי, תדרכתי את הלוחמים שבחרתי למשימה. ביום המיועד לחטיפה, התרכזנו בחדר שהיה בקרבת משרדו של המושל,כל אחד מהלוחמים ידע את תפקידו.נקבעו מאבטחים וצופים. אני הייתי אמור להסתער עם שני בחורים נוספים על משרד המושל, ולהכריחו באיומי נשק לבוא איתנו . אחד הצופים נכנס לחדר והודיע לנו שהמושל נמצא בחדרו, רגע לפני שיצאנו , בא הלוחם השני והודיע בבהלה שהמושל ושומריו עזבו את המקום במכונית. לא ויתרתי, לקחתי איתי מספר לוחמים ויצאנו במונית לחפש אותו או את מכוניתו ברחבי העיר נתניה. חיפשנו בבניין העירייה בבתי מלון ובבתי קפה ולא מצאנו אותו. לאחר שעה של חיפושים , חזרנו לתל-אביב. פעולה זו לא יצאה אל הפועל. הכנת מוקשים לכלי רכב ולרכבות שרונה ודואר "אלנבי", יהושע סבן (פופ) כתגובה לתליית לוחמי אצ"ל, יצאנו לפעולות עונשין במספר מקומות בו זמנית. שעת הביצוע נקבעה לשעה 12.00 עד 12.15 . אני קיבלתי בשכונת מונטיפיורי, מוקש גדול שהוסווה כאבן דרכים. יחד עם שני לוחמים נוספים, העברנו את המוקש דרך הפרדסים אל מול השער של המחנה הצבאי "שרונה" (היום-קריית הממשלה). בזמן שנקבע לפעולה, לא יצאה ולא נכנסה אף משאית עם חיילים. אי לכך ובהתאם לפקודה, החזרנו את המוקש המוסווה למחסן בשכונת מונטיפיורי. היו לי באצ"ל שני חברים טובים, איתם הרביתי לבלות יחד, האחד-עובדיה רזיאל שעסק בגביית כספים מתורמים, וכן באיסוף כספים ממכירת העיתון "חרות", שנמכר לתומכים. החבר השני היה יהושע סבאן,שנקרא במחתרת בשם "פופ". יהושע היה בן למשפחה וותיקה ומיוחסת בירושלים, אשר החזיקה במשך דורות את המפתח לקבר רחל . יהושע היה אחד הלוחמים הנועזים של האצ"ל. באותה פעולת עונשין, קיבל על עצמו יהושע לנסוע ליפו ולפגוע בשעה היעודה, בחיילים או בשוטרים בריטים. יהושע ומספר לוחמים נוספים, כולם חמושים באקדחים וברימונים, סיירו ביפו במונית,ולא מצאו מטרה. בדרכם חזרה, עברו ליד בית-הדואר ברחוב אלנבי פינת יהודה הלוי. ליד בית הדואר חנה משוריין בריטי, בצריח ישב חייל, אוחז במקלע "ברן". יהושע עצר את המונית, קפץ על המשוריין וירה בחייל האוחז במקלע. לרוע המזל, הבחין בו חייל בריטי אחר, שהיה בקומה השניה של בית הדואר. החייל כיוון אליו את נשקו ופצעו קשה. פופ נפל על הכביש. החברים שבמונית המשיכו בנסיעה לעבר הבסיס. פופ הועבר לבית-החולים "הדסה". פרופסור מרכוס ניסה להצילו, אך הוא נפטר על שולחן הניתוחים. לאחר שלא הצלחנו לבצע פיצוץ בשרונה בזמן שהוקצב, החזרנו את המוקש למחסן בשכונת מונטיפיורי ויצאתי עם בן-דודי אמנון לדרום תל-אביב, כדי לקנות יין לשבת. האוטובוס בו נסענו,עבר באותו הזמן ברחוב יהודה-הלוי מצפון לדרום,(מעבר לפסי הרכבת). שמענו את היריות והייתי בטוח שזו פעולה של אנשי לח"י. לא חשבתי שהחוליה של "פופ" תפעל כל כך הרבה זמן מעבר לנאמר בפקודה. בשעות הערב, חדרה חוליית אצ"ל לחדר המתים שברחוב מזא"ה והוציאה משם את גופתו של יהושע למרות השמירה על בית החולים. החברים קברו את יהושע בבית-הקברות שברחוב טרומפלדור. כדי שלא יזהו אותי כשותף למחתרת, או לפעולות כלשהן, נפגשתי כמתוכנן עם חבורת הבנות וחברים אחרים, ויצאנו לבית קפה לבילויים. משנשאלתי היכן הם שני חברי, עניתי שהם נסעו לסוף-שבוע לבתיהם בזיכרון יעקב. כך נאלצנו לחיות חיים כפולים,כלוחמים וכנערים המרבים לבלות בבתי –קפה ובבתי קולנוע. מאז ועד היום, משפחתו של יהושע (ירושלמית ברובה), ואנחנו מספר חברים מהאצ"ל, עולים אל קברו ביום השנה למותו. יולי 1947 פעולת עונשין נגד מפקדי "ההגנה" בחיפה במשך תשעה חודשים שיתפו פעולה ביניהם ארגוני "ההגנה", "האצ"ל" ולח"י, במלחמה נגד הבריטים, אשר מנעו כניסת ניצולי שואה לארץ-ישראל. אוניות פליטים ממחנות המוות שהגיעו ארצה, חלקן נתפס בידי הבריטים . הניצולים נשלחו למחנות מעצר או הוחזרו לגרמניה. שלושת הארגונים פעלו בתיאום מלא ביניהם, במסגרת "תנועת המרי העברי". הארגונים ביצעו פעולות חבלה במתקני הצבא הבריטי, כגון מתקני ראדאר לגילוי אניות, מתחמים צבאיים, גשרים, רכבות ומועדוני קצינים בריטים. שיתוף הפעולה נקטע בידי "ההגנה", לאחר פיצוץ מלון "קינג דייוויד” בירושלים בידי ה"אצ"ל". הפיצוץ שהיה מתואם במסגרת שיתוף הפעולה בין הארגונים,גרם למותם של כמאה איש ובהם גם יהודים. לפני אותו פיצוץ, הודיע האצ"ל לשלטונות וכן למפקדים הבריטים במלון, על הפיצוץ המתקרב, אך הם סירבו לפנות את הבניין. לאחר שלושים דקות אירע הפיצוץ, אשר הרס אגף שלם במלון. מאותו היום החלה תקופת "הסזון" הזכורה לשמצה. "ההגנה" קטעה את שיתוף הפעולה והפכה לאוייבת ה"אצ"ל", חברי "ההגנה" היו עוקבים בכל רחבי הארץ, אחר חברי ה”אצ"ל" ואחר אנשים שהיו חשודים בהשתייכות לארגון, מתנפלים עליהם במכות רצח, ולאחר מכן, מסגירים אותם למשטרה. לעתים, היכו המותקפים את אנשי "ההגנה" כתגובה. בין חברי "ההגנה" היו גם בחורים טובים אשר סירבו למלא פקודה ולא יצאו לפעולות אלה, של הכאות והסגרות. גם במשפחתי היו לי בני דודים אשר הכירו מספר לוחמי "האצ"ל", אך סירבו לבצע פקודות זוועתיות כאלה. כל פניותינו למר בגין בבקשה לאשר לנו להגיב בכח על מעשי "ההגנה",נתקלו בסירוב. רק במקרה אחד אישר לנו מנחם בגין המפקד, לבצע פעולת נקם במלשינים. היה זה לאחר שאנשי "ההגנה" בחיפה, הסגירו לבריטים ארבעים ושלושה נערים צעירים, בגיל שלוש עשרה וארבע עשרה, רק משום היותם בנים של רביזיוניסטים בית"רים, אוהדי תנועת המחתרת. קיבלתי על עצמי לגייס שישה אנשים, לנסוע לחיפה באור יום , כדי להכיר את מקומות מגוריהם של מפקדי "ההגנה". בשעת לילה מאוחרת, נסענו לבקר את ששת המועמדים הראשונים מאנשי "ההגנה" ולהכותם. בידי אחזתי באקדח, הבחורים אחזו במקלות ובאמצעי פריצה. על פי הרשימה הגענו לדירות, ביקשנו להיכנס ומשלא פתחו, פרצנו את הדלת, זיהינו את האיש המבוקש והרבצנו לו מכות נאמנות. תוך כדי הכאה, הסברנו לבני הבית שזו תגובתנו לפעלו של בעל הדבר. בזו אחר זו, עברנו בכל שש הדירות המיועדות וביצענו את תפקידנו. חזרנו לתל-אביב. מעשה זה גרם לבהלה גדולה בקרב אנשי "ההגנה" והגביר את המתח בשטח לאחר מספר שבועות, חטף "האצ"ל" שני סרג'נטים (סמלים) בריטים ותלה אותם. התנכלויות "ההגנה" נגד אנשי "האצ"ל" גברו. בתגובה, נסעתי שוב לחיפה עם חבורת לוחמים, במטרה לפעול במשך שני לילות, נגד שניים עשר מאנשי "ההגנה". בלילה הראשון הצלחנו לבצע בחמש דירות. הדירה השישית הייתה בנווה שאנן, פרצנו לדירה. כאן כבר חיכתה לנו חבורת אנשים חמושה במקלות ובגרזנים. התחולל בינינו קרב עז וקצר, במהלכו נפגע לוחם אחד שלנו ממכת גרזן בחזה ולוחם אחר נפגע בידו ממכת גרזן. נתתי פקודת נסיגה, באיומי אקדח, מנעתי מאנשי "ההגנה" מלצאת מהדירה. לאחר שחברי נכנסו למונית, הצטרפתי אליהם ונסענו אל אחד הרופאים שלנו על הר הכרמל. הפצועים קיבלו טיפול לעצירת הדם וחבישת הפצעים. בבוקר המחרת, קניתי להם בגדים חדשים ושלחנו אותם בחזרה לתל – אביב. היינו אמורים לקבל בחורים אחרים, להשלמת המשימה. לאחר ביקור ביעדים שנועדו לתקיפה בלילה השני, נסענו לבריכת בת – גלים כדי לחכות לתגבורת מתל-אביב ולהעביר את הזמן עד הערב. החברים בילו בבריכה, יוסי צימרמן, הנהג דוד כהן ואני יצאנו לשחות בים, ליד הבריכה. מול מחנה של הצנחנים הבריטים, הייתה תקועה בים אוניית המעפילים "חיים ארלוזורוב". על האניה נראו מספר אנשים. שחינו לעבר האניה ועלינו עליה. מספר חיילים חמושים ברובים, התקרבו וביקשו מאתנו לרדת ולגשת אליהם. משם לקחו אותנו אל המחנה שלהם, הכניסו אותנו למתחם המעצר וקשרו אותנוו אל עמודי הבטון של גדר המחנה. שני חיילים עצירים, הופקדו לשמור עלינו. דוד כהן ביקש לשתות מים, בתגובה, שפכו עליו העצירים דלי שתן שנלקח מהחדר שלהם. כדי להפחידנו, הם יצרו מדורה קטנה לפנינו (ביום חם מאד) וזרקו למדורה כדורים שהתחממו והתפוצצו בין רגלינו. לאחר מספר שעות, בהן שהינו בשמש החמה מעל ובחום המדורה מתחת בידיים קשורות לאחור, הגיעו מספר שוטרים אנגלים ולקחו אותנו לתחנת משטרה בחיפה. בתשובה לשאלותיהם, ענינו שאנו באמצע טיול והבגדים שלנו נמצאים במונית. השוטרים לקחו מדוד את המפתחות, הביאו את הרכב וערכו בו חיפוש. ברכב הם מצאו לוחות מספר למונית, השונים מהמספר המורכב על הרכב, וכן את הבגדים המגואלים בדם של חברינו הפצועים. קיבלנו את הבגדים שלנו ונלקחנו למעצר בבית הסוהר בחיפה. למחרת נלקחנו ללטרון, שם ישבנו כארבעה חודשים והועברנו למחנה עתלית, שם ישבנו עד השיחרור – מספר ימים לפני שהבריטים עזבו את הארץ. מחנה המעצר בלטרון, המחנה וחפירת המינהרה לאחר שנלכדנו בחיפה, נכלאנו במחנה המעצר בלטרון. מחנה לטרון היה מחולק לארבע יחידות, בכל יחידה היו חמישה צריפים. כל צריף הכיל כארבעים מיטות, פינה להחסנת מזון ופינה לשירותים. במחנה שלנו רוכזו האנשים הנאמנים לאצ"ל. במחנה אחר, רוכזו אנשי "ההגנה" , המלשינים של המשטרה וכן קבוצת ילדים, בניהם של רוויזיוניסטים שהוסגרו ע"י "ההגנה" לבריטים. לאנשי המחנה "החשודים כמלשינים" לא ניתן היה להסתובב ביתר המחנות ללא ליווי, הם היו תחת השגחה מלאה של מפקדת האצ"ל במקום. מחנה 3 היה מעורב-אנשי האצ"ל ולח"י והכיל גם מטבח, מרפאה ,מועדון ואת המשרדים הפנימיים . בחלק הרביעי היו היו מספר צריפים וכן מגרשי ספורט. פעמיים בשבוע הוצאו מהצריפים כל המיטות והחפצים. שומרי המחנה היו אנגלים וערבים בפיקוח סרג'נט בריטי. השומרים היו בודקים את הניקיון בצריפים,ואם יש שינוי כלשהו במבנה. כשהגענו למחנה המעצר, קיבלו אותנו חברינו בסבר פנים יפות. לאחר מספר ימים, גילו לי אנשי המפקדה את דבר חפירת מנהרת-בריחה במקום. צורפתי לחבר החופרים, כעובד בניין בכושר מעולה, הייתי לחפר הראשי . פתח הכניסה של המנהרה הנחפרת ,היה בחדר הקרוב ביותר לגדר. המרחק עד לשטח שמחוץ למחנה, היה תשעים מטר. החפירה נועדה לאפשר מעבר תת-קרקעי מתחת לגדרות תיל ושדה מוקשים. ברצפת הבטון של הצריף, נחצב פתח מרובע בגודל חמישים על חמישים ס"מ. במכסה הבטון שהותאם לפתח המנהרה , הותקנו צירים לסגירה ולפתיחה וכן הותקן במרכזו , מנעול הננעל במפתח. מתחת למחסה נחפר בור בעומק שני מטרים . שטח הבור היה מטר וחצי על מטר וחצי,ושימש כמחסן לכלי החפירה. מתחתית הבור התחלנו לחפור את מנהרת הבריחה. אדמת החפירה הייתה חמרה קשה, נאלצנו לחצוב אותה באמצעות מפסלת צרה ופטיש בנאים, כלי חפירה הוברחו אלינו בתוך חבילות שקיבלנו מבחוץ, היו לנו שיטות כדי למנוע ביקורת באותן חבילות. פעם קיבלנו אפילו קומפרסור גדול לחפירה קשה.את האדמה שנחפרה העלינו אל הצריף ושם היא הוכנסה לתוך שרוולים עשויים בד הקשורים בשרוכים. הבחורים היו מחזיקים את השרוולים מתחת למעיל או חולצה ופותחים את קשרי השרוכים ושופכים את האדמה במקומות וברגעים מתאימים. את תקרת המנהרה תמכנו בלוחות עץ שפורקו מהמיטות וממבני העץ במחנה.הנשימה בתוך המנהרה הייתה קשה ומהירה ודמתה לנשימת כלב, גם לאחר שבבנינו והפעלנו מפוח שדחף אוויר. צינורות כיבוי מברזנט, שאספנו במחנה, העבירו למנהרה את האוויר מהמפוח. אנו החופרים אכלנו והטלנו שתן בתוך בקבוקים במנהרה, כדי לא להפסיק את החפירה במשך ימים שלמים. בקידמת החפירה מילא החפר את השקים באדמה, הבחור ששכב מאחוריו היה מניח את השק על עגלה קטנה שהייתה נמשכת בחבל מכיוון הפתח. בהמשך, היה הבחור מושך אליו עגלה ריקה. אחרי כל עשרים מטר של חפירה, היינו יוצרים חלל רחב יותר,כדי לאפשר לחייל המושך להעביר את ה"סירות" בנוחות. גנבנו חוטי חשמל מצריפים וסידרנו תאורה במנהרה .והמנהרה הייתה מוארת באור חשמל לאחר חפירת עשרים המטרים הראשונים, הוצאתי דרך תקרת המנהרה מוט ברזל ועליו חתיכת בד, הבחורים בצריף ראו את ה"דגל" ואישרו את כיוון החפירה. במהלך החציבה נתקלנו בסלעים, אי לכך דאגנו להבריח אל המחנה קומפרסור לחציבה. כדי להסוות את רעש הקומפרסור , הפעילו החברים בצריף פטיפון ושרו בקול גדול את השירים שבקעו מהמכשיר. בימים קשים הצלחנו להוציא רק שני שקי אדמה,בימים אחרים הוצאנו בין עשרה לחמישה עשר שקים. ככל שהחפירה התקדמה, השתפר המורל של כל מי שהיה בסוד העניינים, כי רצינו לחזור מהר ככל האפשר ולהילחם למען ארץ-ישראל. החברים שהכינו את הבריחה מבחוץ והיו אמורים לקבל את הבורחים, החדירו דרך הגדר החיצונית מספר עזים כדי לבדוק את השטח,אחת העזים דרכה על מוקש והפעילה אותו. רק אז התברר שנאלץ לחפור את כל מאת המטרים החוצה. צוות המחנה היה עורך שלוש ביקורות נוכחות ביום . הביקורות לא היו על פי שמות ולכן הצלחנו לעבור מצריף שנבדק לצריף אחר, ולחפות בכך על היעדרו של צוות החפירה מהביקורת. לאחר שחפרנו כמאה מטר, הכנו את פתח היציאה וכבר התכוננו לצאת לחופשי. קיבלנו תעודות זהות חדשות, החברים שלא היו מורגלים בשכיבה ובזחילה במנהרה, תירגלו כניסה ויציאה מהמנהרה. כאמור, נערכו בצריפים שלוש ביקורות שבועיות , כל חוליית ביקורת הורכבה משוטרים בריטים ואיש קשר שלנו (סופרווייזר), בעת הביקורות הייתה תמיד תנועה של הוצאת והכנסת מיטות מהצריפים, כך הצלחנו לשבש את הביקורת , ולדאוג שבכל רגע נתון תכסה מיטה את הפתח למנהרה. ביום שלפני התאריך המיועד לבריחה, אירעה תקלה. רגלו של סמל בריטי נתקלה בזמן הביקורת, במפתח של מכסה המנהרה ,שנשכח בחור המנעול. הסמל שרק במשרוקית והזעיק את חבריו. פתח המנהרה נפתח וכל מי שהיה במנהרה, נשלף החוצה. כל זה קרה ביום העשרים ותשעה בנובמבר 1947, בו נערכה באו"ם ההצבעה על הקמת המדינה. בהזדמנות זו הדלקנו מדורה (כאילו כדי לחגוג), ושרפנו את התעודות החדשות שקיבלנו. . העברה מלטרון לעתלית באחד הימים הוחלט להעביר את עצירי לטרון למחנה עתלית, על כל משאית עלו שישה עצירים כבולים בידיהם ושני שוטרים בריטים. שיירות העצירים עברו בדרכן בישובים ערביים ויהודיים. אני הוסמכתי על ידי המפקדה לנהל את ההתנגדות שלנו לאזיקים.הכוונה שלנו הייתה לגרום למשאיות לעצור בעברן בישוב יהודי כמו רמתיים או הוד השרון. ולאפשר לחברים לקפוץ ולברוח. כאשר הועלינו על המשאיות, סירבנו להיכבל באזיקים. מפקד מחנה המעצר בדרגת מייג'ור מלווה במייג'ור נוסף, הגיעו למקום. המפקד פקד על אנשיו לכבול אותנו בכוח. ניגשתי אל המפקד והזהרתי אותו בשם הארגון הצבאי הלאומי, שאם יקרה משהו לאנשינו, הוא ובני משפחתו ישלמן על כך בחייהם. הקצין התרגז וצעק על חייליו לכבול אותנו בכוח. לביצוע הפקודה פרצו צנחנים אל המכוניות, היכו את אנשינו וכבלו אותם בכוח. אל המכונית שבה הייתי , עלה המייג'ור הבריטי עם מספר חיילים אשר כבלו אותנו בלי מכות ובלי צעקות. כעשרים שיירות נדרשו כדי להעביר את כל עצורי לטרון לעתלית. באחת השיירות שהעבירו ציוד של המחנה כגון ארונות ושולחנות , התחבאו בתוך ארון קודש של בית-הכנסת ברוך וינר "קונוס" ו........ כשעצרה המשאית בתחנת אגד ברמתיים, קפצו השניים אל בין האנשים שחיכו בתחנה וברחו כדי לחזור מיד לפעילות מבצעית. במחנה עתלית אליו הועברנו,רוכזו גם כל האסירים מבתי הסוהר בעכו ובירושלים. גם בעתלית התאמצנו מאד לברוח במגוון אפשרויות כמו- בתוך שקים של תפוחי אדמה, מאחורי דופן כפולה של משאית אספקה , בתוך מזוודות ואפילו בתחפושת של שוטר. לאחר שהבריטים נוכחו לדעת שמספר אסירים ברחו, הם ריכזו את כל האסירים בחציו האחד של המחנה. את כל הציוד שנותר בחלק המפונה , בזזו החיילים הבריטים. את מצרכי המזון שהיו במטבח ובצריפי המגורים, הם זרקו ופיזרו לכל עבר. עם תום ההשתוללות החלה הספירה וההתעללות. האסירים נדרשו לעבור בין שתי שורות של חיילים סדיסטים, מהחלק בו רוכזו אל החלק שנבזז . המעבר של האסירים נועד לא רק לספירה אלא בעיקר להתעללות. החיילים שהיו מזויינים במקלות, היכו כל אסיר בתורו. כיוון שכך, החלטנו שראשונים יעברו האסירים הפליליים ויקבלו את מרבית המכות, אחריהם יעברו הבחורים הצעירים החזקים ואחרונים יעברו המבוגרים כמו, יוחנן בדר. כשנוכחנו בהרס, הכרזנו על שביתה ולא קיבלנו מהם אספקת מזון. במשך שלושה ימים הסתפקנו במעט שאריות המזון שנותרו על האדמה. לאחר סיכום עם מפקדת המחנה, החזירו לנו את אספקת המזון מ"תנובה". בריחות מעתלית עיקר דאגתנו היו הנידונים שלנו למאסר עולם, כי חששנו שהבריטים יעבירו אותם לקפריסין.אי לכך הם קיבלו עדיפות ועשינו מאמצים כדי לשחרר אותם. במשך הזמן החלו אסירים להשתחרר, הם הורשו להוציא בדרכם מזוודות אישיות. אנחנו התארגנו כך שבכל שחרור ייכנס אסיר רזה במיוחד לתוך מזוודה גדולה והמשתחרר יישא את המזוודה עד למכונית הנוסעת לחיפה, כך הוברחו שלושה אנשים. במשאית אספקה של "תנובה" התקינו אנשינו שבחוץ. תא נסתר גדול, בעל פתח סמוי. במשאית זו שהייתה נכנסת למחנה פעמיים בשבוע, נמלטו שמונה אנשים. במשאית האספקה שהכניסה אספקה מ"תנובה" , גם החזירו מצרכים מקולקלים, פעמיים הצלחנו להסתיר אסיר בתוך שק של תפוחי אדמה מקולקלים. במקרה נוסף של נסיון להברחת אסיר בתוך שק תפוחי אדמה, הועמס השק על טנדר שנסע לחיפה, על הטנדר עלו מספר חיילים וישבו על הספסל, חייל נוסף התיישב על השק המלא, האיש שהיה בתוך השק סבל ושתק עד שלא היה יכול יותר והוא זז, התגלה והוחזר למחנה. אחד הבחורים ניצל את ההליך הקבוע של הביקורות , הוא התכונן , התחפש לשוטר ערבי ויצא כאחרון בטור הבודקים, כך הוא הצליח לצאת לחופשי. גם כאן בעתלית נחפרו מנהרות , אבל חלקן התגלה ובאחרות לא נעשה שימוש כי השחרור בתאריך חמישה עשר במאי ארבעים ושמונה, היה לפני השלמת החפירה. אני הייתי בין המשוחררים האחרונים. עם עזיבת הבריטים את הארץ, שוחררתי ממחנה המעצר בעתלית, היה זה בחמישה עשר במאי בשנת אלף תשע מאות ארבעים ושמונה. הגעתי למפקדת האצ"ל ברחוב יהודה-הלוי , וחיפשתי תפקיד. נשלחתי לבאר-יעקב ,לחזית מול רמלה, שם פגשתי בשעת צהריים את איתן לבני. האצ"ל נשלח לתקוף את רמלה , כדי למשוך למקום חלק מהכוח הירדני שהגן על לטרון . באותו הזמן התקיף הלגיון הערבי את בית הספר לקצינים שהיה בידינו , בקרב זה נהרגו שניים עשר מחיילינו וחלק גדול מאנשינו נסוג מהמקום. איתן פקד עלי לצאת לקו החזית, לאסוף את הנסוגים ולייצב את הקו. יצאתי לשטח ואירגנתי מחדש את הקו בתוך הפרדסים. עליתי על גבעה וראיתי בבית הספר לקצינים, משוריינים של הלגיון הממטירים לכל עבר, אש ממקלעים ומתותחי שני פאונד. למקום הגיעה כיתה שלנו מצויידת ב"פיאט" (מטול רימונים נגד שיריון), בזמן שהכוונתי אותם לירי, פגע בי מתחת לעיני הימנית, רסיס של פגז. חברי אלי שטרית נפגע בידו השמאלית מרסיס. יחד הלכנו לקבל עזרה ראשונה, אלי החזיק בידו הפצועה ואני עצרתי במטפחת את הדם שזרם מהפצע בפני. בדרכנו עברנו במטע מישמש, הרמתי מהאדמה מספר פירות שנפלו מהעצים,ושנינו אכלנו. במקום הריכוז לפצועים ,העניקו רופא וצוות אחיות טיפול ראשוני לפצועים , את חלקם העבירו לבתי חולים להמשך טיפול. אותי העלו על טנדר שנסע במהירות לראשון-לציון, לאחר בדיקה ראשונית , העבירו אותי לבית –החולים "הדסה" בתל_אביב. אני לא ידעתי את הסיבה שבגללה העבירו אותי ממקום למקום. לאחר מספר ימים נודע לי שהרסיס אשר פגע בי מתחת לעין, גרם לי גם לשטף דם בראש והייתה סכנה לחיי. לאחר הפציעה הייתי בכושר וחשתי בטוב במשך מספר שעות , בערב התמוטטתי ונפלתי באפיסת כוחות. לאחר שבוע נרגע שטף הדם אך הרסיס נשאר במקומו עד היום. להלן סיפור קטן מקביל : לאחר הפציעה הובאתי לטיפול רפואי בבית המורים, ליד בית- החולים "הדסה", למחרת בשעה חמש בבוקר הגיע אבא שלי ונעמד ליד מיטתי. גם כעבור ימים רבים, לא הסכים אבא לספר לי מי הודיע לו. האבא שלי היה מיודד עם הפרופסור הכירורג מרכוס הידוע, שטיפל בי. הפרופסור אמר לאבא שבמקרה כזה כמו שלי,הוא היה מנתח ומוריד חצי מהפנים. אצלי הוא החליט אחרת ולא ניתח. שטף הדם פסק מעצמו והרסיס נשאר. אין כל סימן חיצוני או נזק לפנים. לאחר שבועיים מיום הפציעה, התייצבתי במפקדת האצ"ל ונשלחתי לצריפין נספח : לטרון והכפרים הסובבים אותה , היוו מחסום קשוח בדרך לירושלים , הבריטים גם מסרו לערבים את סרפנד (צריפין ), תל-ליטווינסקי , את רמלה ואת לוד, כולל את שדה התעופה . כול הנסיונות לכבוש את לטרון ואת הכפרים סביבה , נכשלו . הוחלט שהאצ"ל יתקוף את רמלה תחת הפיקוד של "ההגנה" . הכוונה הייתה שהלגיון הירדני ידלל את כוחו בלטרון ויפנה כוחות להגנה על רמלה . לכוח האצ"ל במקום לא היה כול סיכוי לכבוש עיר כמו רמלה , "ההגנה" גם לא סיפקה תגבורת . הנשק בו צוייד הכוח , כלל רק רובים ומקלעים ואולי גם מרגמה אחת . כצפוי , כוח האצ"ל לא הצליח לכבוש את רמלה , אבל הצליח לשחוק את כוחות המגן שלה ולגרום לבריחה המונית ממנה . האצ"ל איבד בקרבות על רמלה חמישים וחמישה לוחמים , בתוכם שתי חובשות שנהרגו תוך טיפול בנפגעים , יפה ג'מיל ואלה איזביצקי . לאחר חודש וארבעה ימים , נכבשו לוד ורמלה במבצע דני . לטרון וסביבתה שוחררו רק במלחמת ששת הימים , עד אז נסעו לירושלים בדרך עוקפת . לגדוד 57 בפיקודו של איתן לבני...............איתן מינה אותי כמפקד מחלקה וכחבר מפקדה. קיבלנו רובים צ'כיים והתחלנו להתאמן ......... עד פרשת "אלטלנה"............. אלטלנה אוניית הנשק בואה של האוניה לארץ היה ידוע לנו, דיברנו על כך בצוות המפקדים. נאמר לנו על ההסכם ועל הסדרי חלוקת הנשק. הוסכם בין האצ"ל וצה"ל שעשרים אחוז מכמות הנשק שהובא באוניה, יועבר לאצ"ל בירושלים והיתר יימסר לצה"ל. לפיכך, לא הייתה לנו כל סיבה להתערב או לקבל נשק מהאוניה. אנחנו המגוייסים קיבלנו בצה"ל רובים ומקלעים צ'כים ובהם השתמשנו לאימונים. לאחר שהעסק בכפר-ויתקין הסתבך והאוניה עברה לתל-אביב, החליט המפקד איתן, לשלוח שתי פלוגות מתוך הארבע שהיו לי, לתל-אביב לעזרת הלוחמים בחוף. שתי הפלוגות החזירו למחסנים את הרובים והמקלעים ויצאנו מסרפנד (צריפין) לעבר תל-אביב במשאיות . בצומת בית-דגן, מול המשטרה, ניסו כוחות "ההגנה" והצבא לעצור את השיירה,ולא הצליחו. מתוך בונקר בצומת, נפתחה אש חזקה על המשאיות המלאות בחיילים. שניים מאנשינו נהרגו במקום ועוד מספר חיילים נפצעו. מספר חיילים זינקו מתוך המשאיות והסתערו על הבונקר, כדי לפגוע ביורים. אני הספקתי להגיע למקום , מנעתי את הריגתם של היורים וגירשתי אותם לתחנת המשטרה בצומת בית-דגן. המשכנו בנסיעה והגענו לבית-הספר "אליאנס", מקום כינוס ומפקדת האצ"ל, ברחוב שבזי. במקום רוכזו רבים מכוחות האצ"ל השונים. קיבלתי הוראה מהמפקדה, לקחת קבוצת חיילים , להשתלט על קבוצות החיילים אשר שמרו על כל הצמתים בסביבות עגינתה של ה"אלטלנה" ולפתוח את צירי התנועה , מהים ועד רחוב דיזנגוף במזרח. לקחתי כשלושים חיילים לא חמושים ויצאנו לשטח לביצוע המשימה. בכל הצמתים עמדו מספר חיילים מ"ההגנה" ומ"המשמר האזרחי" , השתלטנו עליהם ופרקנו מהם את כלי הנשק שהיו בידיהם. משהגענו לחוף הים, התחלנו להוציא פצועים לעבר תחנה לעזרה ראשונה. בצומת הרחובות גורדון והירקון , פתחו עלינו השומרים באש , השבנו אש בנשקים שהחרמנו , והם ברחו מהמחסום לעבר הבית האדום ברחוב הירקון, מול המקום בים בו נתקעה ה"אלטלנה". מהבית האדום נורתה כל הזמן אש חזקה לעבר האוניה ,ולעבר האנשים שהצליחו לקפוץ אל המים וגם לעבר אלה שכבר הגיעו לחוף . אנשי החרימו נשק גם מאנשי הפלמ"ח שהיו ליד אותו בית אדום. המפקד על בית הפלמ"ח היה יצחק רבין. אותו רבין הגיע להסכם עם יונה פרגר, המפקד שלנו, שהיה מוותיקי בית"ר. בהסכם נקבע שהפלמ"ח לא יפתח באש על אנשינו ועל פצועי האצ"ל, ונוכל להעבירם דרך בית-הפלמ"ח לכיוון עמדת העזרה הראשונה שלנו. יונה פרגר ביקש ממני להחזיר לאנשי הפלמ"ח את הנשק שהחרמנו מהם. שני חברי פלמ"ח באו אלי לצומת הרחובות גורדון והירקון, וביקשו ממני לקחת אותם לפגישה עם המפקד שלנו , יונה פרגר. נפגשתי עם יונה וקיבלתי את אישורו. חזרתי איתם אל כוחותינו והחזרתי להם את כלי הנשק שלהם. כל זאת תוך כדי יריות בלתי פוסקות בשטח, בניגוד להסכם. נכנסתי לים וחילצתי חייל שחטף כדור ברגלו, בניגוד להבטחה של אותו רבין, כול אותו הזמן נורתה עלינו אש תופת. מאותה אש נפגע בידו הפצוע שחילצתי . פיניתי אותו במהירות למקום מוגן , ברווח שבין החול לבין מועדון שהיה בנוי על עמודים . המבנה שימש לנו מחסה זמני, מפני הכדורים הרבים שנורו שם כל אותה עת. לאחר מספר דקות , פתחנו בריצה והתרחקנו מהאש. בתוך התופת הזו , הופגזה האוניה על ידי תותח של צה"ל , שהוצב על הגבעה בבית הקברות המוסלמי , והבעיר אותה ., הלוחמים שהיו עליה, קפצו ממנה אל הים ואנו אספנו ופינינו אותם למקום מבטחים. את הפצועים העברנו לבתי-חולים. אני רוצה לציין שמפקד הפלמ"ח במקום, יצחק רבין, סיפר בראיון שערכה לו הכתבת שם אור, שכאשר שמעו לוחמי הפלמ"ח, על הימצאותו של מנחם בגין על האונייה, הם הגבירו את אש התופת לעבר האונייה,.אחד ממפקדי הפלמ"ח שעמד אז לידו , הוסיף ואמר שרבין הורה לאנשיו לפגוע בכל ראש שצץ מעל פני המים. הפלמ"ח רצח שישה עשר לוחמים של האצ"ל. כך עשו יהודים ליהודים, בניצוחו של יצחק רבין. בן-גוריון שנתן את ההוראה , אף הוסיף חטא על פשע , והעלה את התותח שירה, לדרגת קדוש . לתפיסתו , ראוי "התותח-הקדוש" להיות מוצב בבית-המקדש , אם יקום . גדוד 52 להשלים חומר קרדיט יוסי רנרט